יכול להיות שבלי שהרגשנו איבד הסכסוך הערבי-ישראלי את הבכורה, ואת התואר המפוקפק של "לב הסכסוך במזרח התיכון"? בהחלט כן, וזאת בזכות השינויים האדירים המתרחשים במזרח התיכון ממש לנגד עינינו. מסיבה זו כוונות דו"ח ועדת בייקר (מישהו עוד זוכר את הבדיחה הזו?) "לפתור" את הסכסוך בעולם הערבי באמצעות כפייה על ישראל נראות כיום מגוחכות ומעוררות רחמים. גם הגעתו היום של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר לישראל נראית הזויה ומנותקת לחלוטין מן המתרחש במזרח התיכון הגדול. הכל נראה קטן פתאום בסכסוך הישראלי-ערבי לעומת האכזריות, האינטנסיביות והנפיצות של המתרחש סביבנו.

שני תהליכים איזוריים מתרחשים כיום: עליית האסלאם הפוליטי, וזו מתרחשת בכל המדינות דוברות הערבית ובכל המדינות המוסלמיות בעולם, והרמת הראש השיעית, שמתרחשת לראשונה מאז המאה העשירית לספירה, ממש עכשיו. בשני המקרים האלה אין לישראל שום קשר, השפעה או שליטה על המתרחש. העניין הפלסטיני, שהפך להיות אבן הבוחן של הלאומיות הערבית, נתפס כמיושן, לא רלבנטי ואפילו לא מעניין בשני התהליכים הגדולים האלה. נכון הוא שירושלים, והמקומות הקדושים הם סימבולים מניעים מבחינת האסלאם הפוליטי, אך "הסכסוך" הלאומי שלנו מתגמד לנוכח התזוזות ההיסטוריות הגדולות האלה.

כיום יש במזרח התיכון שלושה סכסוכים בוערים, נפיצים ומערערי נורמה יותר מן הסכסוך "שלנו" והם: עיראק; איראן; וסוריה-לבנון. אין אילו סכסוכים טריטוריאליים, אילו הם סכסוכים היסטוריים, תרבותיים, עדתיים ודתיים, ולכן חריפים בהרבה משלנו. פעם היו נוהגים לאמר שאין מורכב מן הסכסוך הערבי-ישראלי. מצטער, אך האיבה הסונית-שיעית חריפה ממנו. זהו עימות של מאות שנים, שאין לו פתרון ברור. בלי להקל ראש בתפיסת "מלחמת הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון, הייתי אומר שהאיבה הסונית-שיעית חזקה אף מן האיבה שלכאורה רוחש המזרח כלפי המערב, ובודאי שלא נאמרה המילה האחרונה בנושא. אפילו השינאה בין הזרמים הלאומיים לאסלאמיים בעולם הערבי חזקה ממלחמת הציביליזציות. דוגמה מוחשית היא הנפיצות העצומה של הרשות הפלסטינית, מעבדת הניסויים של העולם הערבי.

לכן גם סוגיות שבעבר התרגלו לראות אותן כ"מפתח" הסכסוך נדחקות עכשיו לקרן זווית. האם לאסלאם הפוליטי העולמי אכפת אם אסד, איזה מנהיג סורי ספק מוסלמי ושולי, יקבל את רמת הגולן או לא יקבל? האם בעיראק תתפשט אהבה גדולה אם הגולן יחזור לסוריה? האם נסראללה ייהפך לסאדאת? ממש לא. הכל מקבל פתאום פרופורציה חדשה.

הדבר נובע מסיבה נוספת, שכן מוקדי העושר, השליטה וההשפעה בעולם הערבי נדדו בשנים האחרונות דרומה, לעבר סעודיה והמפרץ הפרסי. מנהיגת העולם הערבי כיום אינה עוד מצרים או סוריה אלא סעודיה, ולצידה מדינות הנפט האחרות, ועם הנדידה הזו גם סוגיית הסכסוך שלנו נחלשה. מצרים כבר אינה מדינה מכוננת כמו בעבר, ירדן נתפסת כשוליים כפריים, סוריה מדינה חסרת רלבנטיות במזרח התיכון העכשווי והפלסטינים כמטרד איזורי, שממילא איבד את חשיבותו ההיסטורית כמאתגר הגדול של הערבים והערביות.

ערפאת היה נכס גדול של הסכסוך הפלסטיני בשל מעמדו התקשורתי העולמי כמותג סכסוך, וגם זה נעלם. הפלסטינים היו האנדרדוג של העולם, החלשים והאומללים. כיום הם נתפסים כטרוריסטים אלימים, מחומשים ומסוכנים, שאין מה לרחם עליהם. העולם נטש את הפלסטינים, ויחד עם נטישה זו צנח גם כאן מעמדו המכונן של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יותר מכך, אפילו מדינות ערב נטשו את הפלסטינים, ובכך אישרו כי גם לגביהן הסכסוך הזה פחות רלבנטי. קריקטורה בעיתון לבנוני הראתה לפני מספר ימים את העולם הערבי בדמות בעל המתריס לעבר אשתו המזדקנת שהיא "הפלסטינים": "מגורשת, מגורשת מגורשת".

זה טוב, וזה צריך להיות קו המדיניות החדש של ישראל מעכשיו: הסכסוך שלנו מישני לעומת האיבה הבינערבית והבינאסלאמית המתפוצצת במזרח התיכון. ישראל היא מוקד של יציבות לעומת התהליכים השליליים המתרחשים באיזור שלנו, ישראל היא נקודת אור בתוך מערבולת סוחפת. ישראל היא נכס עולמי, אי של שפיות ונורמליות. ישראל היא עוגן יציב בתוך אוקיינוס סוער.

מילת אזהרה לישראל שלנו. לנוכח המתרחש אסור לנו להתפתות ולהיגרר אחר ההידרדרות באיזור, ואסור לנו לשמש כלי בידי צד זה או אחר במלחמה ההולכת ומחריפה בין המדינה הערבית לאסלאם הפוליטי, ובין הסונה לשיעה. למשל, לא להיות כלי בידי השיעים של לבנון, ולעשות עבורם את העבודה, כפי שכמעט עשינו במלחמה האחרונה בלבנון. הרי רק לפני ארבעה חדשים קיווה נסראללה לבצע פוטש בלבנון בעזרת הטיפוס על סולם המלחמה נגדנו. גם אחמדינג'אד, זה אשר מפלגתו הובסה בבחירות אך היום, מנסה להעלות את האסלאם השיעי לגדולה בזכות מאבקו-לכאורה בישראל. כל כך שקוף וכל כך מעיד על חוסר ביטחון של השיעים, לא על עוצמה. ולכן, אין להיגרר לעימותים מיותרים איתם, שכן בכך הם בדיוק מעוניינים.