מאת ד"ר גיא בכור

ממשלת האחדות הפלסטינית כבר הוקמה, אין צורך עוד בהעמדות פנים של התמתנות, וחמאס חזר ביום העצמאות של מדינת ישראל להיות חמאס. תילי תילים של הבטחות אבו מאזן, מגעי הודנה אירופיים, וקריצות עינים לאמריקנים. הפסקת האש הזמנית שאותה קיבל חמאס ברצועת עזה, כפי שקרה בכל כך הרבה פעמים בעבר, אינה קיימת, אלא אם כן ממשלת ישראל תחליט שהיא קיימת, למרות השיגור המאסיבי של קסאמים הבוקר.

נכון הוא שבימים האחרונים חיסל צה"ל שורה של פעילי טרור פלסטיניים ביהודה ושומרון, אך חמאס בלם את עצמו בעבר, שכן לא היה מוכן. מה גם שהוא יודע שהרגיעה לא חלה בשטחי יהודה ושומרון. עכשיו לא מהסס חמאס ליטול אחריות ישירה, לראשונה זה חדשים ארוכים, לשיגור הטילים לעבר ישראל, כאשר הוא מבין לאן הדבר עלול להוביל מבחינתו.

מה המשמעות של שיגור צרורות הקסאמים לעבר דרום ישראל? שחמאס מוכן לעימות הגדול שלו עם צה"ל, והעימות הזה מתקרב. רק עיוור לא יראה אותו, ותודה לממשלת ישראל שנתנה לחמאס את שנת ההתארגנות ברצועת עזה, שבה הכניס עשרות טונות של חומרי נפץ, קטיושות וטילים, הכל במימון, בתרגול ובסיוע איראני. היקף ההברחות הצבאיות לרצועת עזה ידוע היטב לצה"ל, אך החלטה אומללה של ממשלת ישראל על "הודנה" איפשרה לפלסטינים לעשות זאת בגלוי ובאינטנסיביות. זו אותה קונספציה בדיוק שאותה חוקרת עכשיו ועדת וינוגרד באשר ללבנון.  

אני מזכיר לנו מה קובע מדד האיומים הביטחוניים שלנו לחודש אפריל, והדגש על האיום הפלסטיני (ההפנייה בתחתית המאמר).

תודה גם לפתח ולזרם הלאומי הפלסטיני שקרס לגמרי ולהוציא ניסיון מרידה קצר, פינה כמעט לגמרי את הנהגת הפלסטינים. שוב מוכח שאבו מאזן ממלא תפקיד של מתווך בין ישראל לבין חמאס, אין לו מנהיגות משלו, ואנשיו קיבלו לחלוטין את המנהיגות של חמאס כמנהיגות הפלסטינים. אילו כמובן בשורות רעות מאוד למי שעוד הישלה את עצמו שמשהו יכול לזוז ברמה המדינית עם הפלסטינים. גם בעניין גלעד שליט כשל אבו מאזן, למרות אינסוף הבטחות שפיזר על שחרורו הקרוב. במשא ומתן הזה אבו מאזן הוא מתווך ותו-לא בין ישראל לחמאס, והשפעתו שולית. קראו שוב מה כתבנו לפני חדשים מדוע לא מתקדם המשא ומתן לשחרור שליט (הפנייה למטה).

נשאלת עכשיו השאלה האם העורף הישראלי הדרומי מוכן למערכה הזו, שבה יש צורך לכבוש את כל רצועת עזה, וכאשר טילים פלסטיניים יכולים להגיע לפחות עד ראשון לציון, ואולי צפונה יותר. עוד אזהרה: במלחמת לבנון חטא הרמטכ"ל בחטא היוהרה. הוא המעיט מערך יכולותיו של האויב, החטא החמור ביותר של קברניט צבאי. יש להיזהר מן הטעות הזו גם הפעם.