צור קשר    23/08/2014

   מבזקים

חיזור גורלי

מלחמת אזרחים גם בעיראק

כיצד לפענח חלומות. בבגדאד

מי המתוואלי האמיתי

עיר חדשה של פליאה

חברים בעולם

כה אמר זרטוסטרה

הגדה של פסח בשאר אלאסד

אקורדיון תיאטרון אבסורד

ביחד זה כוח

האתר, אבל מהנה יותר

זיכרונות קזבלנקה, שמעון פרס, ואימת "המזרח התיכון החדש" - הגדלת תמונה  חוקי המזרח התיכון
10/11/2007
אנו דרשנו מהערבים למכור לנו את הבכורה. לנו, לאורח, שזה עתה עשו לו טובה ונתנו לו להיכנס למרוקו. הרי מה משמעות הרעיונות שהעלינו באותן ועידות? שאנו מכריזים שכל מה שעשו עד היום – אין לו ערך, עד שלא הגענו אנחנו וגאלנו אותם. "המזרח התיכון החדש" צייר את עצמו כגאולת הערבים. אנחנו, הציונים, היהודים, נגאל אותם מיסוריהם, ממחלותיהם, משוליותם.
 זיכרונות קזבלנקה, שמעון פרס, ואימת "המזרח התיכון החדש"


העולם הערבי, הקינה הגדולה

מבט מרום היער:  לאן הולך הזמרח התיכון שלנו, ולאן אנחנו הולכים?

מאת ד"ר גיא בכור

1994, נובמבר, קזבלנקה, עיר "הבית הלבן", מרוקו, על גדול האוקיינוס הגדול, שריחו נמצא בכל פינות העיר, ריח של דגים ומלח. העיתוי: הועידה הכלכלית המזרח התיכונית הראשונה. בפעם הראשונה מעולם, ישראלים מגיעים בגלוי, בפומבי, כמשלחת ישראלית רשמית, יחד עם חצי ממשלתם, כולל ראש הממשלה יצחק רבין, אל לב הערביות. היה זה כבר לאחר האירועים ההיסטוריים של הסכם אוסלו, לאחר החתימה בבית הלבן, והתחושה היא של כמעט ימות המשיח; של פגישה עם ההיסטוריה.

 

כעיתונאי דאז של עיתון "הארץ", לעניינים ערביים, חשתי בעננים, כאשר נכנסתי לעוד ועוד מדינות ערביות. כאשר הגענו כמשלחת ישראלית, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, עצרנו היישר בכניסה למלון שרתון קזבלנקה, שנמצא בשדירה רחבה של העיר, שדירת "הצבא המלכותי", Avenue de l'Armée Royale, קרוב למרכז העיר, כיכר האו"ם, Place des Nations Unies, ואני אמרתי לעצמי, נו, זה נראה לא רע. בכניסה ישב מוזג מיץ תמרהינדי תיירותי, שכיבד אותנו בעוגיות מזרחיות, והכל נראה כלקוח מארץ האגדות.

 

אלא שאז התברר שהמלון המפואר מיועד לחברי המשלחת הרשמית. פשוטי העם, כלומר אנשי התקשורת הרבים, אמורים להתפזר בבתי מלון אחרים.

לנהג המונית אמרתי: מלון מוסאפיר, זה המלון שהיקצו לי במשרד החוץ. אין בעיה, אמר, ולקח אותי למלון קטן, ונעים למראה חיצוני, לא הרחק מתחנת הרכבת המרכזית של קזבלנקה.

כאשר נכנסתי לחדרי, חשכו עיני. חדרון קטן, מיושן ובעיקר חשוך. ניסיתי להדליק את המנורות, אור חיוור, שבקושי מאיר את עצמו. ואני אמור לעבוד כאן במשך כמעט שבוע!

דיברתי עם הקבלה, אולי אפשר להחליף את המנורות לחזקות יותר. מסיו, רטן הפקיד, אין אפשרות, החשמל יקפוץ.

אובד עצות נכנסתי לחדר המקלחת והשירותים הקטון, ושם, אורו עיני, תרתי משמע. מנורות הלוגן עזות עוצמה נדלקו בהבזק חזק, ומתברר שרק חדר השירותים שופץ, הייתר נותר כפי שהיה לפני עשרות שנים.

וכי היתה לי ברירה? גררתי את השולחן שהיה בחדר אל חדר השירותים, ושם חייתי כמעט שבוע, משם העברתי את החומר העיתונאי לארץ, שם קראתי את העיתונות המקומית, משם סיקרתי את ועידת העסקים המזרח התיכונית הגדולה, מהשירותים.


כאשר חזרתי לארץ, שאלו אותי רבים בהתלהבות: נו, איך קזבלנקה? השירותים דווקא מצוינים שם! נשארתי נאמן לאמת.

בכך לא נגמרו הצרות. מתברר שבאמצע הלילה לערך מגיעה רכבת כבידה, והיא נוהגת לצפור ולהרעיד את החדר, הרי המלון ממוקם ליד תחנת הרכבות המרכזית. כך הייתי ממתין שאותה רכבת תגיע, ואז אפשר היה לגשת ולישון בתום ימים מפרכים.

 

אגב, תלאותיי בסיקור ועידות כלכליות לא תמו בכך. בשנת 1997 נשלחתי לאותה מטרה, הפעם לועידת העסקים הבינלאומית בעיר דוחא שבנסיכות הזעירה קטר, שבמיפרץ הפרסי.

כיוון שבעיר-מדינה הזו לא היו מספיק בתי מלון לכל המוזמנים, כאשר המשלחת הרשמית הישראלית התגוררה כמובן בסוויטות במלון שרתון שבעיר, הגה מישהו רעיון: לשלוח לנמל של העיר שתי אוניות נוסעים גדולות, ובהן, כמובן, מאות חדרים פנויים, וכך היה.

כאשר נכנסתי לקיטון הזעיר שקיבלתי בבטן האניה, אולי 2X3 מטרים, כבר התגעגעתי לשירותים של מלון מוסאפיר. אלא שזו לא היתה הבעיה. כיוון שהחדרון היה זעיר מימדים, פתח המזגן שהיה מותקן למעלה צינן אותו בצורה כזו, שפשוט לא יכולתי לישון. הקור בחדר היה מקפיא, ושום שמיכה או שינה בבגדים מלאים, לא עזרה.

מה אעשה? ואז עלה בראשי רעיון. נטלתי את המגבת שהיתה בחדר, ודחפתי אותה לתוך פתח המיזוג, כך שהוא נסתם. חום נעים פשט בחדר, ונרדמתי שבע רצון.

 

בבוקר החבר'ה קמים, והם נראים מתוחים וחיוורים, מעין ארטיקים קפואים, המומים בשל הקור המקפיא שהיה בחדרם בלילה. סיפרתי להם מה עשיתי.

למחרת בבוקר, אני רואה את האחראי על האוניה רץ בבהלה בכניסה שלה, צועק הוראות, וזועק מרה: מערכת האיוורור והמזגן התקלקלה באניה כולה, איזה אסון!

מה התברר? הפטנט שלי מצא חן בעיני החברים הישראלים, ובלילה השני, כולם אטמו את הפתחים בחדרם באמצעות המגבות... הלכה מערכת המיזוג.

הממ.. אני מקווה שיש כבר התיישנות על הסיפור הזה.

 

*

 

המנצח הגדול על ועידת קזבלנקה היה שר החוץ דאז, שמעון פרס, שחזון "המזרח התיכון החדש" שלו קרם עור וגידים. הוא הסתובב בועידה כחתן בחופתו, והרבה לחגוג עם מסיבות עיתונאים.

אלא שאני ידעתי כבר מה יהיה גורלה של אותה ועידה ושל אותו מזרח התיכון חדש. העיתונות הערבית, האינטלקטואלים, מובילי דעת הקהל לא הסתירו את זעמם עליה, והטיחו בה אש וגופרית. היא הפכה בעיניהם לאם כל חטא.

 

באחד הימים, כאשר כינס פרס מסיבת עיתונאים בשרתון קזבלנקה, קמתי והיטחתי בו בנוכחות רחבה: אדוני, הועידה הזו נדחית על ידי העולם הערבי, היא צוברת זעם רב, שכן אנו נתפסים כמי שמשתלטים על המזרח התיכון, היא עוד תסבך אותנו.

פרס התפוצץ מזעם. מה אתם יודעים.. "גיא בכור", זעק,  "מה אתה מבין? מי אתה שתגיד האם הועידה תצליח או לא, תמיד אתה מתחכם"... הרי ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר.

שאלתי את עצמי באותו רגע, האם להתנצח איתו? לא. שתקתי. אלא שאת דעתי לא הסתרתי מעל דפי עיתון "הארץ". הבעיה היתה ש"הארץ" היה גם הוא שטוף באופוריית המהלך, ומי רוצה לקלקל את החגיגה והשמחה? כך גם העיתון הצניע את הביקורת שלי, שבעצם נדחתה.

 

הסוף היה כמובן עגום מאוד, כידוע לכולנו. החגיגה נשטפה בים הדם של פיגועי שנות התשעים, באנתיפאדה, בעשרות אלפי הרוגים ופצועים ישראלים, ובקריסה המוחלטת של קשרינו עם העולם הערבי בעקבות זאת. הרחוב הערבי והאינטלקטואלים תמכו בהתלהבות באנתיפאדה, שכן בעזרתה התפטרו מרעיון המזרח התיכון החדש, שהטיל עליהם אימים.

 

האם אפשר היה לעשות זאת אחרת? האם אפשר היה למנוע את הקריסה? האם יתכן ומהלך ההיסטוריה היה שונה?

 

*

 

השבוע אנו מציינים את פרשת "תולדות" כפרשת השבוע. איש התקשורת קובי אריאלי זימן אותי ביום ששי, לתוכניתו המצויינת בערוץ 2, שבה משוחחים על פרשת השבוע. זו הפרשה, שבה עֵשָׂו מוכר ליעקב את הבכורה.

 

וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.

 

והנה הדברים התחברו אצלי, מנובמבר 1994 לנובמבר 2007, דרך פרשת השבוע: אנחנו הטלנו אימה על העולם הערבי, עם היוזמות שלנו, הדחף הבלתי ניתן לריסון לשלוט בכל, לנהל, לייעל, לייבש, לתעל, לחבר, ולשפץ, בתחושת הזמן המהירה שלנו, בציוניזמוס שאין לו מעצורים, מייבוש החולה ועד להפרחת השממה, מגאולת האדמה עד לגאולת הערבים. אני זוכר שבאותה ועידה הביתן הישראלי היה, כמובן, הגדול ביותר, המשוכלל והמתקדם, ואנו חשבנו שבכך אנו משמחים אותם ומרשימים אותם!

 

עוד באותה ועידה, אני זוכר ישיבות עם אנשי המטה של פרס, ביניהם אורי סביר, שהעלו על עצמם תדמית של קדושים, הם הרי משנים את המזרח התיכון כולו! מרעיון "הבנק המזרח תיכוני", דרך רכבות השלום, התיירות, הדמוקרטיה והפתיחות. איזה אסון למנהיגים הערביים, לשמרנות, לאנשי הדת, לאינטלקטואלים.

מה משמעות הדבר? שאם יקבלו זאת, הם מעידים על עצמם שכל מה שהאמינו בו היה לשווא. הלאומיות הערבית, הפן-ערביות, הנאצריזם, הסוציאליזם הערבי, האסלאם הפוליטי, מאבק של מאה שנים בתנועה הציונית, הכל היה כזב? האם יחכו שיבואו והיהודים, ויחתמו את ההיסטוריה הערבית?

האם לא הבנו שהם היו חייבים לדחות את החזון הישראלי המוצע להם? האם לא הבנו שבכך שאנו משתלטים עליהם ועל עולמם, אנו מחייבים אותם לדחות אותנו?

 

למה דומה הדבר? שיש לנו עסק משפחתי קטן, ואנו מזמינים אורח לעזור קצת בעסק, אורח שולי ודל, אנחנו עושים לו סוג של טובה. והנה האורח מגיע, מתחיל לנהוג בעסק כאילו הוא שלו, ועוד נותן לנו הוראות!

אנו דרשנו מהם למכור לנו את הבכורה. לנו, לאורח, שזה עתה עשו לו טובה ונתנו לו להיכנס למרוקו. הרי מה משמעות הרעיונות שהעלינו באותן ועידות? שאנו מכריזים שכל מה שעשו עד היום – אין לו ערך, עד שלא הגענו אנחנו וגאלנו אותם. המזרח התיכון החדש צייר את עצמו כגאולת הערבים. שאנחנו, הציונים, היהודים, נגאל אותם מיסוריהם, ממחלותיהם, משוליותם.

 

יש צורך בהרבה צניעות, בהערכה, אמיתית, בהיוועצות בהם, בפחות התנשאות, ביותר מתינות, פחות לאיים ויותר לשאול, פחות להרצות ויותר להקשיב. הזמן הוא משאב חשוב במקרה כזה, יש להשתמש בו בזהירות רבה. היתה חובה להבין את רגישות המשטרים, את זעקת צערה של הלאומיות הערבית. מה אנו היינו אומרים אם הלאומיות הערבית היתה משתלטת על הכלכלה הישראלית, וטוענת שהיא באה להציל אותנו?

 

בשנת 1999 ביקרתי בביתו של מי שהיה ראש ממשלת ירדן, וראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית המשותפת, ד"ר עבד אלסלאם אלמג'אלי. אדם מקסים. הוא גר בבית רחב מידות בעמאן, שדלתו פתוחה לכל, ובשיחה סיפר כיצד הצליח לשכנע את החברה הבדואית השמרנית, לשלוח את בנותיה לצבא הירדני. הרי ההורים התנגדו בתחילה התנגדות עצומה. היו לי שני ידידים, סיפר: הזמן והסבלנות. בתחילה הזמין את הבנות הראשונות לביקור בצבא, אחר כך את ההורים, אחר כך את שתי הקבוצות, לאחר מכן נתן לבנות את המדים לבתיהן, שינסו, לאחר מכן, לוו על ידי הוריהן וראשי השבטים שלהן, הוא בא והלך, הלך ובא. דיבר, שיכנע, והמתין שנים. התחיל עם כמה, הרחיב ליותר, ניסה ושיכלל.

לבסוף זה קרה, ויש חיל נשים בצבא הירדני. זמן וסבלנות. אך כאן אנו מגיעים למחלה ישראלית, לא למחלה מזרח תיכונית: למי אצלנו יש זמן וסבלנות? אנו רוצים הכל עכשיו. שלום – עכשיו. מלחמה – עכשיו. ואם יש גרעין איראני – שיופיע עכשיו! הרי יש לנו בחירות כל כמה חדשים. למי יש זמן?

 

אללי, כבר 60 שנים, ואנו עדיין זרים במזרח התיכון!

 

 

בעודי משוטט בסימטאות של קזבלנקה, לומד את העיר העתיקה שלה וצפונותיה, שוק כלי הנחושת, שוק הבשמים, מסגד חסן השני שעל הים, שלצורך בנייתו פינו שכונות עוני שלימות, שוב ושוב הזדמזם בראשי שירו של עמוס אטינגר "יש מקום", אותו שר בצורה מרגשת כל כך ידידי, יהורם גאון. בניגוד למה שחושבים, השיר אינו עוסק בארץ ישראל. השיר הזה נכתב על קזבלנקה, והנה אני עצמי כאן, מביט-מביט אל המזרח, מסוף מערב.


לשמיעה ולצפייה בשיר, מתוך "קזבלן"

יש מקום רחוק אחרי הים,                      

שם החול לבן, הבית חם,

שם השמש מעירה מעל,

את השוק הרחוב,

והנמל.

הבית שם אחרי הים,

אני זוכר בליל שבת הנר דולק,

ואבי מביט, מביט בי ושותק.

 

זה מקום רחוק מקום נפלא,

שם מכל חלון שומעים תפילה,

בחצר הבית אם ובת,

בתנור אופות חלות שבת.

הבית שם אחרי הים,

את העיניים של אבי שם לא אשכח,

איך מביט-מביט אל המזרח.

 

זה מקום אשר נשאר רחוק,

בלי שירי שבת תפילה וצחוק.

סמטאות צרות מול ים גדול,

ובתים ריקים בוכים בלי קול,

הלב עוד שם אחרי הים,

אני שומע קול תפילה מבית ריק,

יש מקום אשר נשאר, נשאר הרחק.

 

לכל מקום אשר אליו אברח,

ישנו מקום שלא אשכח,

אותו תמיד אשא עמי בלב,

יש מקום אותו אני אוהב.

האם נרשמתם כבר לקבלת התראה אוטומאטית למייל שלכם, על כל מאמר חדש? הרישום פשוט ומיידי.

אנא, שילחו את המאמר אל רשימת התפוצה שלכם. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור  "המלץ לחבר", כאן למטה.


אלף לילה ולילה: על ביקור שמעון פרס בקטר

הבלדה על המזרח התיכון החדש

סופה גדולה קרבה




    הדפסת עמוד זה
   ומה על סדר היום?

מה מתכונת פרסום המאמרים באתר? מאמר פתוח לכל, ומאמר לחברי מועדון Gplanet Prime, וחוזר חלילה.

כדי להצטרף אל החברים במועדון Gplanet Prime ולקרוא את המאמר החדש, ניתן להירשם כ א ן. כדי לחדש את המנוי למועדון Gplanet Prime ניתן להיכנס כ א ן.

מה מתכונת פרסום המאמרים באתר? מאמר פתוח לכל, ומאמר לחברי מועדון Gplanet Prime, וחוזר חלילה.

מאמרים נוספים של ד"ר גיא בכור - בדף קוראי ג'יפלאנט בפייסבוק.

אל
מדור הקריקטורות של מושיק גולסט בג'יפלאנט.


ניתן להכנס ל-Gplanet גם מהסלולארי, מהאייפאד ומהטאבלט שלכם.

נרשמים למועדון ג'יפלאנט פריים גם עם דפדפן פיירפוקס-מוזילה, בנוסף, כמובן, לרישום בדפדפני אקספלור וגוגל-כרום.

להדפסת המאמרים: בתחתית כל מאמר נמצא כפתור - הדפס עמוד זה.

ניתן לקבל התראה על כל מאמר חדש שעולה לאתר ישירות למייל האישי - 
כ א ן.

הרישום לאתר מוגן בפרוטוקול מחמיר, ובכל מקרה האתר אינו שומר מספרי כרטיסים אצלו, ולעולם לא ישמור.

  ◄ האם משטר פצוע באיראן..
  ◄ טקטיקת המשוגע הלא-רצ..
  ◄ המלכה האחרונה של צרפ..

   רשימת קטגוריות
ENGLISH
פנקס אקטואליה
GPLANET PRIME
טרור ובטחון
קריקטורות/מושיק גולסט
י ש ר א ל
איראן
פ ר ש נ ו ת
כלכלה וחברה
ההגדה לבית בכור
המזרח התיכון
חוקי המזה"ת
מדד האיומים הבטחוניים
תקשורת
עתיד אירופה
תוכן הגולשים
חשש בישראל
תורת היחסיות החדשה
עולם ללא כפרה
העתיד הוא ישראלי
מדינה חדשה
עין רעה או טובה
יהודה נשבתה ויהודה התעורר
לילה מוראד
סוד האותיות האבודות
מה הפיתרון

אתר האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור- Gplanet        
                                                                                                   

תנאי שימוש   |   על האתר
כל הזכויות שמורות ©

נבנה ע"י שופ סנטר,בניית אתרים אחסון אתרים