מאת ד"ר גיא בכור

ב-22 ביולי 1987 הגיע הקריקטוריסט הפלסטיני נאג'י אלעלי כמידי בוקר לסמטה, שם נמצאו משרדי היומון הכוויתי "אלקבס" ("הלפיד") בלונדון. אדם כהה עור קרב אליו בריצה, שלף אקדח, וירה ירייה אחת בלחיו. הוא התמוטט, ואילו המתנקש נמלט מן המקום, ועד היום לא נמצא.

מי רצח את הקריקטוריסט הפלסטיני החשוב ביותר? ולמה?

לאלעלי היו אוייבים פוליטיים רבים, כולם מתוך המערכת הערבית והפלסטינית. הוא לא פחד למתוח ביקורת קשה מאוד, אכזרית, על המנהיגות הפלסטינית והערבית, בה ראה אחראית לגורל הפלסטינים. את יאסר ערפאת העז לצייר מסמן V בידיו, המורכב מזעקותיהם של הפליטים, אלה הנמקים במחנות שבלבנון, בעוד ההנהגה מבלה במלונות פאר. מן הסיבה הזו סמלו המסחרי, שהופיע על כל קריקטורה שלו היתה דמות של ילד-פליט, שצוייר תמיד מאחור, ושמו חנד'לה  ("פרי מר", בערבית).

בקריקטורה אחרת העז לצייר את אש"ף כפרוצה, שיש לה ילדים ממזרים, בדמות מוסדות הארגון. בקריקטורה אחרת נראה שר החוץ האמריקני, שמתכוון לנעוץ מדחום בעכוזם של בכירי אש"ף המבוהלים. "אל תדאגו", הוא אומר להם, "אני מבקש רק לבדוק את מידת החום". אך גם מן המשטרים הערביים לא חסך את מכחול הציירים שלו: באחת הקריקטורות תיאר כיצד החלו הפוליטיקאים הערבים להתעניין בפליט הפלסטיני השחוח, איך החלו להתרבות סביבו, לערוך כנסים נלהבים, לשאת נאומים, עד שגם את כיסאו היחידי תפסו, ולבסוף גרשו אותו.

גדולתו של נאג'י אלעלי היתה שהבחין מהר מאוד בין בעיית הפלסטינים, בה איש לא טיפל, ל"בעיה הפלסטינית", שבה כולם עסקו, אך לא היתה להם שום כוונה לטפל בפלסטינים. הבעיה הפכה למשהו קדוש, גדול מהחיים, שמתפרנסים ממנו, ולכן,  בעצם, אין שום עניין ויכולת באמת לפתור אותו.

אותו דבר קרה, למרבית הצער, לעניין האסירים הפלסטיניים. מספר האסירים הפלסטיניים בבתי הכלא הישראליים, עומד על סביבות 10,000 אסירים, ולכן בזמן האחרון נולדה גם כאן ההבחנה, שאין עוד קשר בין שני קצותיה: בין עניין האסירים, לבין "בעיית האסירים", שכבר הפכה למשהו מתחום הקדושה אצל הפלסטינים, המיתולוגיה, ולכן אין באמת יכולת פלסטינית להתמודד איתה עוד. היא הפכה למשהו גדול מהחיים.

הנה לנו הפרדוקס: הרטוריקה הפלסטינית העוסקת כל היום בבעיית האסירים כלאה את האסירים בתוכה. העניין הזה כל כך גדול שאי אפשר עוד להתמודד איתו, ולכן האופציה היחידה שנותרת היא -  לא לטפל בו כלל. עם שֵד קדוש, באיזור שלנו - לא מתמודדים.

בעבר היו נופלים שבויים במהלך קרב, כעניין טפל למלחמה, ולאחר הקרבות היו מחליפים שבויים. כך היה במלחמות ישראל נגד צבאות ערב. כך היה גם בקרב עם ארגונים מיליציוניים פלסטיניים, כמו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. אך אותם ארגונים הבינו עם הזמן את האחיזה האדירה שיש להם על החברה הסולידרית בישראל, והחלו לחטוף חיילים גם בלי מלחמה, לא עוד כעניין טפל למלחמה, אלא כתחליף מלחמה. בתחילה לצורך החלפת שבויים שלהם, ועכשיו הגענו כבר לשלב נוסף בהידרדרות הזו: חוטפים לא כדי לשחרר, אלא כדי לזכות בנכס העומד בזכות עצמו.

שבוי ישראלי הוא נכס, גביע מוזהב, שמתגאים בו, נהנים להביט בו, הוא מעניק לארגון מימד של חשיבות ועניין בינלאומי, ולאט לאט מתאהבים בנכס הזה, עד כי כבר קשה אפילו לחשוב על עיסקת שחרור של הנכס. אלא שמדובר בגביע זכוכית עדין ודק במיוחד, שכל נגיעה בו עלולה לרסק אותו, ולכן מניחים אותו על המדף, כדי להביט בו בלבד.

מדוע לרסק? כי כאן כבר מתגרים ב"בעיית האסירים", וזה בעייתי מאוד בהקשר הפנים פלסטיני.

כל כך הרבה בעיות: האם חמאס ידרוש שחרור של אלפי אסירי פתח, בעזה או ביו"ש? מייד הם יתייצבו נגדו בשטח, ולכן הוא יפגע בעצמו. בלתי הגיוני. אך חמאס לא יוכל להשאיר בכלא אלפי אסירים פלסטינים! הזעם בציבור הפלסטיני כלפיו יהיה אדיר, והוא יתפס כמי שבוגד בציבור הפלסטיני בכללו. גם זה בלתי אפשרי. ובכלל, אבו מאזן לא התעקש על שחרור אנשי חמאס בסבבי השחרור האחרונים, למה שהם יתאמצו בשבילו? הם אומרים.

חמאס גם יודע שלעולם לא יקבל את הרוצחים הקשים, שרובם מארגונו, אותם הוא הפך כבר לגיבורים, שתמונותיהם מקשטות פוסטרים ברשות, קלפים של ילדים, משחקים,  ומה לא. איך יסכים לשחרור דגי רקק אך את בכירי ארגונו ישאיר בכלא? בלתי הגיוני. חמור מכך, חמאס יודע שלא יקבל 10,000 אסירים, דהיינו את כולם, בשום פנים ואופן. לכל היותר הוא יקבל בין כמה מאות, לאלפיים, וגם זה לא בטוח. הארגון כבר מבין את המהומה האדירה שתקום בציבור הפלסטיני , כאשר יתברר שרוב האסירים ישארו בכלא. במקרה כזה יהיה צורך בחטיפת חיילים חדשה, במאמץ מחודש, במשאבים מה לא.

ונניח שחוזרים לרחוב אלפי אסירים פלסטינים: מי יפרנס אותם? מי ידאג למזון עבורם? מהר מאוד הם יכולים להיהפך לציבור ממורמר במיוחד. היום, הרי, עושה כל זאת ישראל.

הבעייה היא ברטוריקה, באידאל "השחרור" הבלתי מציאותי. חמאס וייתר הארגונים בנו כבר מציאות כמעט מטפיזית, אוטופית, שלפיה כל האסירים משוחררים וחוזרים לבתיהם, ברמה המקסימלית והמוחלטת, כמו איזה Happy end  קסום. אלא שזהו חלום, וחלומות של אילוזיה, אינם מתגשמים. כך כלאה הרטוריקה הפלסטינית את המנהיגות הפלסטינית,  מבלי יכולת לשנות את המצב, ומנגד, המנהיגות הפלסטינית בתורה ממשיכה וכולאת את האסירים שלה. איזו התפתחות אומללה.

ככל שדיברו על "בעיית הפליטים", הלכו הפליטים ונשכחו. ככל שדיברו יותר על "בעיית האסירים", הלכו גם האסירים עצמם, ונזנחו.

על כתפיו של השבוי גלעד שליט מונח, אם כן, הגורל הפלסטיני כולו, על עימותיו, שנאותיו, האילוזיות שאליהן קלע את עצמו, והפיצול הנורא שהוא חווה. איש לא יעז לגעת שם במורסה הפוליטית הנוראה הזו, ואת המחיר, ניתן כבר להבין, משלם חייל ישראלי אחד.