דרישת שלום ממר קרפד בוש, או "המזרח התיכון, ואיך להרוס אותו בשמונה שנים"

מאת ד"ר גיא בכור

בהחלט, היתה מחשבה ישראלית מאחורי ההגיון להגיע לועידת אנאפוליס, כאשר התפיסה הזו אמרה כי יש ליצור גלגל שילך ויתגלגל קדימה במתכונת הבאה:

המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים – יביא איתו את העולם הערבי,

והעולם הערבי – יעניק לגיטימציה למו"מ עם הפלסטינים,

וחוזר חלילה.

זו המשמעות של תפיסת אנאפוליס כמאיץ תהליך, שבו המזרח התיכון כולו אמור להשתנות, וזו חזרה לתפיסה הקלאסית, ולפיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המפתח לכל ייתר הסכסוכים במזרח התיכון, כאילו אם יהיה מו"מ ישראלי-פלסטיני – העניינים בעיראק יירגעו, איראן תהפוך לשוחרת טוב, סוריה תתפעם מן המחשבה הזו, ותאציל מטובה על האיזור, וארגוני הטרור הממלאים את המזרח התיכון יתאיידו להם בשקט. כאילו אין האיזור נקרע בין לאומיות ערבית נובלת לאסלאם פוליטי מזנק, וכאילו נעלם העימות השיעי סוני, תהליכים שאין להם קשר לישראל. להחזיר את ישראל ללב הסכסוכים באיזור שלנו, זה כמו לחזור שני עשורים אחורה.

קשה להאמין, אך זו היא תפיסת עולמה של ממשלת ישראל היום, ושל הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. על מידת הבנתו את המציאות שלנו ראינו כבר בכישלון היוזמה המשיחית שלו לדמוקרטיה במזרח התיכון. בוש עוד עלול היה להדליק את האיזור כולו בעימות צבאי, שיבוא על חשבוננו, מול איראן.

כיוון שהכל ניתלה על גב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באופן שהוא בלתי רלבנטי למצוקות האמיתיות של האיזור, תידלק הרפיון הזה את ההתקרבות הסעודית-איראנית עוד יותר. הרי ההתקרבות הזו מנוגדת לתפיסת אנאפוליס המקורית, דבר המעיד על המחשבה הרדודה שעמדה מאחורי הועידה.
 

ואכן, הגיעה ועידת אנאפוליס, והנה מתברר, אבוי, שהעניינים אינם הולכים לכוון הרצוי כלל וכלל.

המו"מ עם הפלסטינים – דווקא בלם את הגעת העולם הערבי

והעולם הערבי בלם את המשא ומתן עם הפלסטינים.

התוצאה היתה היתקעות מביכה.

הפלסטינים בלמו כל נסיון לנורמליזציה לכיוון ישראל מצד הגורמים הערביים, ומדינות ערב השכנות לישראל בולמות התקדמות אמיתית במשא ומתן, פן תביא זו להקמת מדינה פלסטינית, בה הן אינן רוצות.

החזון לגלגל של שלום במזרח התיכון, נעצר.

כמה דיברנו על ועידת אנאפוליס, וכעת איש אינו מזכיר עוד, לא אותה ולא את התהליך המדיני עם הפלסטינים, שכן בעקבות הועידה נרשמו הכישלונות הבאים, ומי רוצה לקחת קרדיט לכישלונות:

1. אין פריצה לעבר העולם הערבי. למעשה שום שינוי פומבי לא אירע ביחסי ישראל עם מדינות ערב. לא כלום. היחידה שהרוויחה משהו היא סוריה, שקיבלה רבע לגיטימציה מהאמריקנים. הם כבר לא יפילו את מישטרו של בשאר אלאסד, ומבחינת העלווים בסוריה זה המון.
2. המשא ומתן עם הפלסטינים תקוע מתמיד, כשהוועידה רק מחמירה את המצב. בעקבות הועידה הזו מוצג אבו מאזן בתקשורת ובפוליטיקה הפלסטיניות כמשת"פ של ישראל וארצות הברית, כך שהיכולת שלו להתקדם בתהליך, נבלמה, פן יוצג כבוגד בעניין הפלסטיני. הועידה חיזקה את טענת חמאס שהכל הוא הצגה אמריקנית מזוייפת.
3. לפתע נולד לחץ בינלאומי גדול על ישראל בנושא ירושלים, המאחזים, הבניה ביו"ש, הסעד לעזה ועוד. מי דיבר על כל אלה רק לפני כמה חדשים? ואנו הבאנו את הלחץ הזה על עצמנו. שבנו והסתבכנו.
4. והגרוע מכל, בעקבות "הפתיחה החגיגית" של הועידה, כל מורשת בוש העולמית ניצבת כרגע על כתפיה הדלות של ישראל. לא על המשטרים הערביים, שאבוי, חסמו את הדמוקרטיה של הנשיא בוש, לא על עיראק, שאבוי, הפכה לחור שחור, ואשר תישאר כבר לטיפול המימשלים האמריקניים הבאים, לא על איראן שעומדת במריה ומאתגרת את העולם, ולא הפלסטינים שבשנה האחרונה התפצלו לא למדינה אחת, שיש להקימה, אלא לשתי מדינות נפרדות ועוינות זו לזו. אחת מהן מדינת טרור מוצהרת, השניה בדרך להיות כזו. הכל נופל עלינו.