בספינת השוטים

מאת ד"ר גיא בכור


מה עדיף, נשאל הוגה הדעות הדגול ניקולו מקיאוולי (1469-1527): להיות פזיז או זהיר? התשובה שלו היתה ברורה: עדיף תמיד להיות פזיז, שכן המזל, הוא אמר, הוא כמו אישה, ואם אתם רוצים לכבוש אותו, עליכם לעשות זאת בכוח. כמו אישה, הוא אמר, המזל מתחבר תמיד לצעירים, מכיוון שהם פחות זהירים, יותר נועזים, והם מכניעים אותו בחוצפה ובעזות מצח.

עד שלשום יכולנו להתלבט האם לפתוח מערכה צבאית או לא. אך היא נפתחה אתמול, זאת מבין כבר המזרח התיכון כולו, העוקב אחר התנהלות ישראל, ומסיק את לקחיו. אם אין אנו משוכנעים במהלך הפעולה, לשם מה פתחנו במלחמה? ההסטוריה מלמדת אותנו שההססנות היא מסוכנת, שכן היא גוררת בוז. ההיסטוריה והמזרח התיכון מעריצים את הנועזים, אך איש אינו מכבד את ההססנים.

היום, יום הקרבות השני, ישראל נעצרה, והיא נראית כמהססת. אסור לעשות זאת, אלא יש להמשיך קדימה בכל הכוח. זיכרו את לקח מלחמת ששת הימים: פעולה צבאית שמבוצעת במהירות, בהפתעה ובשיא הכוח, מעוררת פחד עצום, ושוברת את האויב. המאמר הזה הוא קריאת ההשכמה האחרונה למהלך כזה. מהרגע שהתחלנו, אין עצירה! 

שלוש אופציות עומדות הערב לרשות מקבל ההחלטות בישראל, וכוונתי הערב:

◄מערכה צבאית כוללת, תוך הכנסת כמות גדולה של חיילים, ונסיון ליצור הכרעה בצורת חיסול חמאס.

◄מערכה ממזרית, שאינה כוללת הכנסה מאסיבית של כוחות קרקע, אך שרשרת בלתי פוסקת, מהממת, של תקיפות מן האוויר, הים והיבשה. כאן יש להכות על נקודות החולשה של האויב, ולשבור אותו.

אני אישית מעדיף את המערכה הזו, מלחמת רפאים, מהסיבות שאזכרתי בדו"ח המלחמה מאתמול. הסברתי כבר שאני אעדיף תמיד את הפעלת המוח מאשר הכוח הסתמי. שהאויב יוטרף, מהיכן זה מגיע אלי בכל פעם?

◄המתנה.

ישראל נראית כמי שבחרה באופציה שהיא כרגע, לאחר שנפתחה המערכה, הגרועה מכולן: אופציית ההמתנה. למי שלא הבין, זה כבר התחיל, ואיראן מביטה כיצד ננהג, סוריה מביטה, חיזבאללה מביט. להססנות הזו עוד יהיו השלכות עתידיות חמורות. נכתוב על כך בימים הקרובים.

הבא ונחזור לרגע אל שלוש עובדות היסוד של צה"ל, זה אשר אנו מתקצבים בלא פחות מ-50 מליארד שקלים, כן, זהו התקציב השנתי של צה"ל. אני אוהב תמיד לחזור אל הדברים הפשוטים, איתם ניתן לבצע כינון של הכלים ושל המחשבה.

העובדה הראשונה: מהי המשימה היחידה שלשמה הוקם צה"ל? לנצח. לא לנהל מו"מ, לא להמתין לא להתפלפל ולא לפרשן. כאשר אני שומע את בכירי צה"ל ומערכת הביטחון מפרשנים את עצמם לדעת בוועדות הכנסת אני תוהה: אם הם מפרשנים, מי אמור לנהל את המלחמה?

המטרה היא לנצח.

העובדה השניה: צה"ל אמור להקריב הכל, כדי לשמור על האזרחים, ולא להיפך. והנה, שנה וחצי אחרי, עם דו"ח להפקת לקחים והבטחות אינסוף שכל הלקחים נלמדו והופקו, ושוב, האזרחים מוכים, וצה"ל ממתין. העורף הוא החזית, והחזית היא עורף! אם כך הוא המצב, עדיף לחלק את 50 מליארד השקלים בשנה לכל אזרח ואזרח, לפחות מישהו יהנה מהכסף.

הנה אחד המאמרים הראשונים שכתבתי באתר שלנו, מנובמבר 2006: בין המידות המגונות. מה השתנה?
 

העובדה השלישית: תפיסת הביטחון של ישראל קובעת שיש להעביר את המלחמה מייד אל צד האויב. אז למה מחכים?

*

ולשטח: הנחת היסוד מדו"ח מס' 1 מאתמול מתאשרת במהירות (יום בזמן מלחמה כמוהו כחודש בימים רגילים), וצה"ל חייב להבין זאת מייד: אנו אמנם הורגים פלסטינים, אך ירי הטילים אינו פוסק. בדיוק נסיון חיזבאללה מן המלחמה האחרונה. היום היו עשרות רקטות וטילים על שדרות ועל אשקלון.

המשוואה הא-סימטרית היא כדלקמן:

אנו הורגים מחבלי חמאס – הוא סופג, ואף רואה בזה סוג של הישג בעולם.

חמאס משגר טילים לישראל – אנו ואחרים רואים זאת כתבוסה.

חמאס מוכה וחבול, אך שואב עידוד מן הלחץ בפנים ישראל, מהקולות בעולם התומכים בו, ומן ההססנות הישראלית.

עכשיו אתם מבינים: ועדת וינוגרד, שכה התנגדתי להקמתה ולעצם החקירה שלה, מכה בנו בפנים. היא מנטרלת את שארית הרצון של ההנהגה שלנו להילחם. הם כבר רואים את ועדת וינגרד הבאה. ניזקה רב מתועלתה, אם היתה תועלת בכלל. אנא, קיראו שוב את המאמר "חטא על פשע".

כמעט שנה וחצי נכתב באתר שלנו על הצורך לכונן את מערכת "ניהול המשברים" הדיפלומטית שלנו, לרגע המלחמה, שהיה ברור שיגיע. להכין הכל מראש. כתבתי, הצעתי, ומה יצא? היכן הם תקציבי המיליונים של משרד החוץ ודומיו? עכשיו, כשהמהומה כבר התפתחה, מתחילה המערכת המנומנמת שלנו להתעורר, כאילו לא היו דברים מעולם.

*