להצטרף למועדון

למייל האישי

אתם איתנו

כללי החצר

מלחמת הסחה

מה שומר עלינו

אנרכיה עולמית ואנחנו

ניסי חנוכה

בסוף פרש

צרפת בלהבות

שתי מדינות כבר לא

התלכדות הניגודים

רפיון הסמוראי

יפן ההזדמנות

   
האקורדיון, ותיאטרון האבסורד של החיים. ומה נשאר לבסוף?  בכור, Bechor
10/03/2008
שם, למטה ברמת גן, זה היה עולם אחר. שם פעל התיאטרון של החיים: רחוב ביאליק עם עורכי הדין העיראקים הקשישים שסימן ההיכר שלהם היה נייר הקופי הסגול, הנשים המטורזנות והמטווסות, קבצני הרחוב הקבועים, הסוחרים העצבניים, מוכרי הג'ינסים המתרחבים, חיילים שנמלטו לרגע מהשלישות, חסרי הבית, הנשים העיראקיות כבדות המבטא, שאי אפשר היה לפספס אותן, בואכה בית ספר "לונדון", שם למדתי אנגלית, אם אפשר לקרוא לכוך החביב הזה בית ספר.
 האקורדיון, ותיאטרון האבסורד של החיים. ומה נשאר לבסוף?


מאת גיא בכור

בשבוע שעבר נסעתי לפגוש את צחי, מי שמטפל בצד הטכני של האתר שלנו. צחי עושה זאת במסירות רבה מאז הקמת האתר, כמעט שנה וחצי, ולחברה שלו קוראים Hostcenter
. כל התקלות הטכניות הקטנות באתר מחוסלות על ידו עוד לפני שאתם הגולשים בכלל מבחינים בהן. המשרד שלו נמצא בכיכר "כופר הישוב", על גבול רמת גן גבעתיים, והבעיה היא שקשה למצוא שם חנייה.

 

בדרך לשם עלה בדעתי רעיון: אולי אשאיר את המכונית ברחוב סירקין למעלה, וארד ברגל דרך שדרת מדרגות נסתרת, המקשרת בין גבעתיים לבין רמת גן ונקראת "הטייס". כך עשיתי. הרי אני מכיר את האזור הזה מצוין, גדלתי שם.

 

השארתי את המכונית למעלה, ברחוב סירקין בגבעתיים, והתחלתי לרדת בגרם המדרגות הרחב, עם הדשא בצד שמאל, לכיוון רחוב קריניצי ברמת גן, למטה. לפתע קרה לי דבר מוזר מאוד, וזאת לאחר שלא עברתי בגרם המדרגות הזה לפחות 35 שנים: נכנסתי לשרוול של זמן.

 

כמעט שום דבר לא השתנה שם: לא הבתים, לא המדרגות, ואולי אפילו האנשים הם אותם אנשים. אך לפתע הסביבה, המראות והריחות החזירו אותו אחורה 35 שנים: והנה אני שוב ילד בבית ספר יסודי, ההולך פעמיים בשבוע ללימודי האקורדיון דרך גרם המדרגות הזה בדיוק, בחורף ובקיץ. למדתי אקורדיון אצל כמה וכמה מורים במשך אולי עשר שנים, בעיקר בקונסרבטוריון בהשפעה איטלקית, שנקרא "אנזאגי", ששכן לא הרחק משם, בהמשך רחוב קריניצי.

 

מאות פעמים עשיתי את הדרך הזו בילדותי, והנה היא כפתה את עצמה עלי בשבוע שעבר מחדש: כאילו נמחקו לרגע השנים, הלימודים, המעשים, ואני שוב מדלג במהירות על המדרגות הרחבות, אוחז את תיק התווים הדק, מביט בלוחות המודעות, כמו שהייתי עושה תמיד, סוקר במבטי כל דבר, בוחן כל עובר ושב. השנים נמחקו לפתע, וחזרתי לערך לסביבות שנת  1974.

 

את האקורדיון קנו לי הורי בסביבות כיתה ב'. היה זה אקורדיון איטלקי ענקי בצבע אדום עם 80 בסים שחורים, קופסה חומה ענקית, וילד קטן ומבוהל, שהציץ מאחוריו. עם השנים אני גדלתי, והאקורדיון קטן. בניגוד לכלים אחרים, לאקורדיון יש נשמה. הוא נושם, הוא חי, אפשר לנפח את חזהו ולסגור, בלי צליל אחד, רק עם קול הנשימה, ורק מי שמנגן בו באהבה יבין זאת. את הדרך הזו הייתי עושה מאות פעמים, כשהמשמעות היא שגרם המדרגות הזה היה מקשר בין גבעתיים הרגועה יותר, לבין רמת גן הסואנת, שם למטה. מגבעתיים האשכנזית - לבגדאד. מאוד אהבתי לצעוד שם ברחובות של רמת גן, קריניצי, אבל גם הרצל וביאליק הסואן, ניו יורק של ילדותי, עד לקולנוע אורדע. עם מוכרי הפלאפל והסביח הרעשניים, הגלידה ב"כופר הישוב" (שם שוכן היום משרדו של צחי, בלי ידיעתו), חנויות אתא בזול, והשעון הבוטני של עיריית רמת גן.

 

שם, למטה ברמת גן, זה היה עולם אחר, שם פעל התיאטרון של החיים: רחוב ביאליק עם עורכי הדין העיראקים הקשישים שסימן ההיכר שלהם היה נייר הקופי הסגול, הנשים המטורזנות והמטווסות, קבצני הרחוב הקבועים, מפצחי הגרעינים, הסוחרים העצבניים, מוכרי הג'ינסים המתרחבים, חיילים שנמלטו לרגע מהשלישות, חסרי הבית, הפרלמנט של הקשישים, הנשים העיראקיות כבדות המבטא, שאי אפשר היה לפספס אותן, בואכה בית ספר "לונדון", שם למדתי אנגלית. בית הספר (אם אפשר לקרוא לכוך הזה בית ספר) שכן ברחוב ביאליק, על הכביש המסחרי, בשיא ההמולה, ואני זוכר עדיין את המנהל הבריטי שלו, אנגלי גבה קומה ומבוגר, לבוש בחליפה אפורה, וגם פניו תמיד אפורות ומעוננות. תמיד נראה היה טרוד על ביקורת חשבוניות במשרד שלו שבכניסה, ופניו מכורכמות.

הילדים היו יושבים שם בשלשות, מאחורי שולחנות עץ גבוהים ומשויפים, ובעיקר זורקים כדורי נייר זה על זה, בעוד הוא מצעק עליהם באנגלית, שכנראה לא הבינו אותה. מאוד אהבתי ללכת לשם. הרבה אנגלית לא למדו שם, אך היה באוויר חשמל.

 

זה היה תיאטרון החיים, שאליו נלוותה תמיד בראשי, כרקע, נגינת אקורדיון, הנגינה שלי. מול שדרת המדרגות הזו שכנה חנות לחוברות תווים, שכחתי כבר את שמה, ושם הייתי קונה את חוברות התווים האחרונות שהגיעו מאיטליה. אפשר היה לקנות בה גם דפים בודדים, עם נעימות טריות, שזה עתה הגיעו, דבר שהתאים יותר לתקציב שלי. יום אחד הגיע דף חדש לאקורדיון, והיה כתוב למעלה באיטלקית: Amarcord.

 

קניתי את דף התווים, וניגשתי הביתה כדי לנסות אותו. כך החל הרומן שלי עם אחד הסרטים, שלדעתי הוא בין חמשת הסרטים החשובים שנעשו מעולם: Amarcord ("אני זוכר", בעגה של רימיני באיטליה) של הבמאי הגאוני פדריקו פליני (1920-1993). בארץ זה תורגם כ"זכרונות" (1974). הסרט הזה השפיע לימים הרבה על צורת הכתיבה שלי, כאן, באתר שלנו.

 

כך, דווקא בדרך המקצועית ביותר, התוודעתי אל קרקס החיים של פליני, שהתחבר באופן המתאים ביותר עם קרקס החיים שעליו אני השקפתי, וכידוע אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא דמותו של האקורדיוניסט הטראגי/קומי העיוור, המלווה את קורות חייה של עיירה איטלקית בשנות השלושים הפשיסטיות של מוסוליני, בנגנו תמיד מנגינה אחת בלבד, היא נעימת הנושא בסרט, של יוצר גאוני נוסף, נינו רוטה (1911-1979).

 

הסרט "זכרונות" מלווה את קורות חיי האדם בכל תקופותיו: סתיו, חורף, אביב וקיץ. לידה, חתונה, ילדים ומוות. זהו סרט על אנשים קטנים ופשוטים המחפשים משמעות גדולה, ואותה הם מוצאים אז, בשנות השלושים, בפשיזם האיטלקי, הגדול מן החיים. זהו סרט על הטיפשות האנושית אך גם על החוכמה האנושית, על החום שבפנים ועל הקור הנורא שבחוץ. על התקוות שלנו, החלומות שלא יתגשמו, על היצרים וההזיות. והכל באהבה עצומה למין האנושי, שחולשותיו הן המעלה היפה ביותר שלו.

 

יום אחד נודע בעיירה רימיני שבסרט כי לא הרחק מהם תעבור ספינת הדגל הטרנסאטלנטית העצומה "רֶקס", תפארת המשטר הפשיסטי. העיירה כולה זורמת ללב הים, על נשותיה, ילדיה, עורכי הדין שלה, הספרים, הגננים, בעלי החיים, הפקידים ועובדי האדמה כדי לחזות בפלא, שלפתע, באמצע הליל, הוא מגיע. אילו קריקטורות, אך כנראה שהחיים הם קריקטורה.

 

הנה לנו הקרקס של החיים, רדיפת הכבוד, שתמיד שעשעה אותי, הנפיחות האנושית שפליני קלט כה טוב, המדים, האבזרים שמקשטים את חיינו והופכים אותנו לכאורה למיוחדים, המריבות, ההתפייסויות, השמחות והטרגדיות. החשוב והפשוט, הגדול והקטן. הכל קרקס צבעוני, והצגה אחת גדולה, מרהיבה.


 

לדוגמה: הביטו בקטע הזה מן הסרט, אולי אחד הקטעים הקומיים הטובים ביותר שנעשו בסרט קולנוע אי- פעם, אפיזודת "אמרפסמן". היא מזכירה לי את המורה השני שלי לאקורדיון, עם הפפיון הקטן והגנדרני, שהבין הרבה במוזיקה, אך, כנראה, פחות באנשים.

בסצנה הזו של הסרט המורה, הנפוח מחשיבות עצמית, מנסה ללמד את הילדים בכיתה את השפה היוונית, שנחשבה אז באיטליה כשפה יפה, שפת האינטלקטואלים. הוא מזמן קדימה את הילד אובו ומלמד אותו לומר את המילה היוונית "אֵמַרפסָמֶן", עם הס' המיוחדת של היוונית. אובו הקטן נועץ בכל פעם סיכה קטנה בנפיחותו של המורה, עד שהוא גורם לו להתפוצץ לגמרי. הביטו בו במורה, כאשר הוא מבין שאובו מהתל בו... מגוחך ונפלא!

החיים חולפים במהירות, נולדים, נישאים, מתבגרים, נוסעים, הכל משתנה ולבסוף חולף, והנה אני חוזר אל שדרת המדרגות, ובעצם הכל קרה, וכלום לא קרה. כך היא גם הסצנה האחרונה בסרט של פליני, סצנת החתונה.


 
מה שנשאר לבסוף, לאחר שהכל נעלם באבק השנים, זו רק האמנות. לא עורכי הדין, לא הבנקאים ולא סוחרי הבורסה, הצצים כיום מתחת לכל יומון כלכלי. מול שיני הזמן נשארת רק האמנות (Ars longa, vita brevis).

דווקא האקורדיוניסט הזקן, זה אשר כולם מחבבים, אך גם לועגים לו בחייו. והנה, מכל מה שהיה ברימיני/ גבעתיים/רמת גן של אז, נותר לבסוף בזיכרון רק האקורדיון. עם דף תווים פשוט, ועליו המילה: Amarcord
. "אני זוכר".



אנא עיזרו לאתר שלנו, ושילחו את המאמר הזה אל החברים. עושים זאת באמצעות הכפתור "המלץ לחבר", כאן למטה. עיזרו לעצמנו להשפיע.

ניתן להירשם כאן,ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם. המאמרים יישארו שלכם לתמיד.


על הבית ברחוב מודיעין 156, היטלר והשכל של בומבה




    הדפסת עמוד זה

מבצע למנויים הוותיקים לחידוש המינוי בהנחה!
- כ א ן 

כדי להצטרף אל החברים במועדון Gplanet Prime, ניתן להירשם
-
כאן 

כדי לחדש את המינוי למועדון Gplanet Prime ניתן להיכנס -
כאן

עלה ישומון האתר למשתמשי אנדרואיד. הורידו אותו בגוגל פליי  

אם אינכם מקבלים פתאום את התראות האתר, אולי הן מגיעות ישירות לדואר ספאם. יש להיכנס למדור הספאם, ולהחזיר פעם אחת. או לבטל חסימה, באמצעות ההוראות שכאן

מאמרים נוספים של ד"ר גיא בכור
-
בדף שלנו בפייסבוק

ניתן לקבל התראה על כל מאמר חדש שעולה לאתר ישירות למייל האישי - כאן

האתר מתעדכן בפרשנויות מהירות כל יום, ומומלץ להיכנס ברמה יומית, לבדוק מה התחדש

הרישום לאתר מוגן בפרוטוקול מחמיר, ובכל מקרה האתר אינו שומר מספרי כרטיסים אצלו, ולעולם לא ישמור


GPLANET PRIME
מדד האיומים הבטחוניים
עתיד אירופה
המזרח התיכון
פ ר ש נ ו ת
קריקטורות/מושיק גולסט
פנקס אקטואליה
י ש ר א ל
ENGLISH
טרור ובטחון
כלכלה וחברה
חוקי המזה"ת
ההגדה לבית בכור
תקשורת
איראן
תוכן הגולשים
כללי החצר
evil
איש עם טורבאן
תור הזהב
גורל אירופה האומללה
מאמרי פריים ברצף
היצירות של מושיק
סבא מושי
התפוז המיכני - והליגה הערבית
חוקי התקשורת
הפרדוקס ההדוניסטי

אתר האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור- Gplanet        
                                                                                                   

תנאי שימוש   |   על האתר
כל הזכויות שמורות ©

נבנה ע"י שופ סנטר,בניית אתרים אחסון אתרים