מאת ד"ר גיא בכור

בשעה טובה, כל אלפי הזיתים נמסקו, נחרצו, והושמו בצנצנות גדולות, לקראת החורף, כמובן, עם שום, פלחי לימון ופלפל חריף, כמו שצריך. היתה זו עבודה קשה, למרות שהקלתי עם עצמי, והחלטתי להמליח רק את פרי מלך הבוסתן שלי, עץ הזית העתיק, כמובן מסוג צורי (יש לומר צורי, מן העיר צור, ולא סורי), שהוא צריך להיות בן כמה מאות שנים. האם אכלתם פעם זיתים של עץ בן מאות שנים?

 עץ הזית המדבר

בגינתנו ישנם שלושה עצי זית, שניים מהם מזן צורי והשלישי לדעתי מונזנילו, בנוסף לעץ רימון, תפוזים, קלמנטינות, לימון, קונקוואט, עץ הדומים (שיזף), פיטנגו ועץ תות, וכן אילנות נוי. אך המלכים הם עצי הזית, ובמיוחד הזית העתיק. בני המשפחה כה אוהבים את עצי הזית, עד כי החלטנו לקשט אותם, בהמתנה למסיק.

 עץ הזית "הכחול"

אפשר להכות את העץ במקל, כדי לאסוף את הפירות הנושרים, אך החלטתי לעלות על סולם, ולקטוף אותם אחד-אחד, בעצמי. העץ העתיק היה עמוס בפירות, אלפי זיתים, שנקטפו והושלכו מלמעלה אל תוך דליי פלסטיק. והדליים הלכו והתמלאו. משום מה, זבוב הים התיכון כמעט ולא נגע בעץ הזה.

כאשר נשלמה העבודה לאחר שעות, שפכתי את כל הפירות לערימה אחת ענקית, והתחלתי לחרוץ אותם בסכין להוצאת המרירות, אחד-אחד. זה אולי מפתיע אבל אני אוהב עבודות אוטומאטיות-סיזיפיות, זה מאפשר לי לחשוב.

זית אחר זית, חריץ לכל אורכו.

בשלב די מוקדם הגיעה בתי ושאלה מה אני עושה עם הסכין והזיתים. הסברתי לה, והיא שאלה אם תוכל לעזור. אמרתי לה בוודאי, אלא שהיא הסתכלה על הערימה הענקית ביאוש ואמרה: אבל זה יקח לנו יום שלם לגמור את הערימה!

אמרתי לה, אבל תארי לעצמך את תחושת הסיפוק שתהיה לנו לאחר שנסיים! היא הסכימה, והתחלנו לעבוד ביחד, זית אחר זית. אמרתי לה: תמיד תסתכלי על מה שכבר עשינו, אל תייחסי למה שעוד נשאר. הביטי תמיד על החצי המלא של הכוס. מרגע לרגע תרגישי יותר ויותר עוצמה, שכן תראי את פירות המעשה, תרתי משמע. וכך היה.

לאחר שעות של מאמץ ועצמות גב מאובנות, נשלם המעשה, ואנו הבטנו זה אל זו בסיפוק ובתחושה של עוצמה. זה יהיה לך שיעור לכל החיים. לפעמים יש מקרים שנדמה לנו שלעולם לא נוכל להצליח, זה נראה מייאש מראש. אך יש להתחיל בצעדים קטנים, ובסופו של דבר גם ערימת הזיתים תסתיים, בהצלחה.

לאחר חמישה ימים של הוצאת המרירות בעזרת מים, הוכנסו כל הזיתים לצנצנות, להמלחה ולכבישה. תם התהליך ונטעם ממנו בעוד כשלושה שבועות.

**

הלילה עכשיו ירד, ואני יושב ומביט על העצים שהופשטו מפריים, קלים עכשיו יותר, מתנודדים ברוח הלילית. אילו הרגעים הקסומים ביותר שיכולים להיות, בושם היערה המתוק באוויר, כאשר הרוח מניעה חרישית את הענפים לרחש איוושה שקט, מסתורי וצופן סוד. זה הרגע בו מתחילים העצים לדבר.

הבטתי בזית העתיק ודומה שהוא הודה לי על המסיק. העלים שלו נעו חרש ברוח ואז אמר: הבט בי, כמה שורשי אני, כמה חרוץ וכמה יציב. הבט בי. אבל אתם נהפכתם לחברה של עולם שלישי.

אתה באמת חושב כך? שאלתי בעצב, והוא אישר זאת חרישית, כאשר ענפיו קדו קידה ברוח הליל.

כן, לחשו הענפים. אין עוד אצלנו בארץ דיוק, אין אמינות ואין עקרונות ברורים, להוציא איים של מצויינות. תנסה לקבל שירות מחברות האשראי/הסלולארי/הטלפון/בנקים/משרדי הממשלה/הדואר/החשמל/האינטרנט או כל נותן שירות אחר, ותראה. מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה, רק יומרה ותאוות בצע ללא כיסוי. מעסיקים אנשים שאינם מוכשרים רק כי הם זולים, לאנשים אין מחיר, ולכן השירות כה גרוע. עולבים באזרח, לועגים לחולשתו מול חברות הענק, הופכים אותו לזול, כמותן. ראה את הממשל שלכם, מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה, מצע אינו מצע, שלטון אינו שלטון.

הילחמו בכך! ציווה עלי העץ, כי זה הבסיס עליו יושבת כל חברה.

לעולם אל תקלו ראש באזהרת עצי הזית. 
גם העצים יודעים להילחם ("שר הטבעות", "המסע האחרון של האֶנטים")


אני יציבות, לחש בפניי הזית. אתה תמיד תדע שאני נמצא באותה נקודה, אני לא מתכוון ללכת לשום מקום. אבל בישראל שלנו, אמר, הכל נזיל, הכל משתנה. אין יציבות. היום מוכרים במקום מסוים רהיטים, מחר ימכרו שם פיצה. הכל רגעי ונזיל. זה טוב, כך מתנהל העולם החדש, אך זה גם משרה תחושה של זמניות, כאילו אתם רק אורחים כאן.

תראה אותי, הוסיף הזית, ראיתי את העות'מאנים, ואת הבריטים, את הערבים, את לגיונות הזרים, ועכשיו אתה הגעת. ואני גם אשאר כאן אחרי כולם, אמר.

אני האמת הברורה, אתה רואה אותי, אבל אתם הופכים במהירות לחברה החיה על שקר, על פוליטיקלי קורקט המרוחק מן המציאות, לחברה "משפטית" המכרסמת את עצמה מבפנים, אתם הופכים להזייה. כבר הרבה אינו עוד אמיתי, הרוב מזויף.

והוסיף הזית: ואתה יודע כמה חברות אני כבר ראיתי, שחיו על שקר ונעלמו? אני כאן כדי להזהיר אותך, ועדיין אפשר לתקן זאת.

אבל איך נתקן? שאלתי אותו.

באמצעות החינוך, כבר בגיל הרך. לדיֵיק, ללמוד מהי אמינות, מהו נימוס, לומר תמיד את האמת, גם אם היא לא נעימה, ולהבין שהכסף חשוב, אבל הוא לא חזות הכל. האם תהיה מוכן לעזור ולתקן?

כאן נדם העץ, ורק העצים שסביבו המשיכו לנהום בשקט, כמו מקהלה חרישית כאשר השחר החל להעלות לאט. גם האורות סביב העצים בגינה ובבוסתן כבו, והשמים נצבעו בתכלת בהירה, שברירית של בוקר תשרי. תכלת אינסופית.

ואני נזכרתי אז בשיר צרפתי (מילים וביצוע שארל טְרֵנֶה, Charles Trénet, 1913-2001) שאני אוהב, ואשר מלווה אותי ברגעים שמחים מאוד ועצובים מאוד, שכן כזה היה הרגע שבו דיבר הזית: שמח-עצוב. זה שיר נחמה, כאן, בתרגום עצמי, שמזכיר להביט תמיד על החצי המלא.

 

הים,

זה שאנו רואים רוקד, לצד המפרצים הצלולים,

השתקפויות כסף יש לו.

הים,

השתקפויות משתנות, בגשם.

הים,

מפזר את כבשיו הצחורות ברקיע הקיץ,

עם מלאכים כה זכים,

הים,

רועֶה התכלת,

האינסופית.

ראֵה, ליד בריכות המים הקטנות,

את קני הסוף הארוכים והרטובים,

ראֵה, את הציפורים הלבנות,

ואת הבתים, שחלודה אחזה בהם.

הים,

הוא ניער אותם,

לאורך המפרצים הצלולים,

עם שיר של אהבה.

הים,

הוא ניער גם את ליבי,

ברצון לחיים.