מאת ד"ר גיא בכור

רשימת הצרות והאסונות הנוחתת על העולם הערבי קשה ואיומה. מעולם לא מצא את עצמו העולם הערבי במערבולת דמים של פחדים קיומיים ווואקום מפחיד, כפי שהמצב הוא כיום. כל האידאולוגיות בהן האמין האיזור שלנו בחמישים השנים האחרונות, אם זו הפן-ערביות, הנאצריזם, הסוציאליזם הערבי, מיפלגת הבעת', הליגה הערבית – כל אלה קרסו ואינם רלבנטיים עוד. איש לא מאמין עוד בגדולת האחדות הערבית. ג'מאל עבד אלנאצר המצרי ומישל עפלק הסורי הטיפו, כל אחד בדרכו, כי האחדות הערבית תביא איתה אושר ועושר. זה לא קרה. העולם הערבי בקושי מכיר את עצמו כיום, וקינה גדולה נשמעת מן האיזור. צער על אמונה גדולה, שנבלה לה.

מה שנשאר אילו תוהו ובוהו בעיראק, בלבנון או ברשות הפלסטינית; עליית האסלאם הפוליטי האנטי-דמוקרטי, אשר לא יפנה עוד את מקומו בקלות; או מהפכים עדתיים קטלניים. זהו רגע קשה במיוחד לערבים, ואם הנביא האחדות הערבית, ג'ורג' אנטוניוס הפלסטיני קרא לפני כ- 60 שנה לסיפרו, שכונן את הפאן-ערביות "התחייה הערבית" ("אלנהד'ה אלערביה"), אנו עדים כיום דווקא לסוג של שקיעה ערבית.

מבוהל מקריסת הסמלים הלאומיים שלו או מחוסר הרלבנטיות שלהם, מנסה העולם הערבי להתנכל גם לאילו של התנועה הלאומית היהודית, היא הציונות, באמונה פתטית שאם יפגע באלה, אולי ישקם את עצמו מחדש. התפיסה הערבית, וגם זו של אחמדינג'אד, היא של משחק סכום אפס: דהיינו, אם טוב לערבים, רע לישראל, ואם רע לישראל, טוב לערבים. בכך נטש האתוס הערבי הקולקטיבי את תפיסת חוזי השלום, של שיתוף פעולה ורווח הדדי, ועבר למדיניות חד צדדית של קיזוז סמלים.

מהם המותגים של ישראל, המקוממים אותה בעיני העולם הערבי?

1. השואה
2. עוצמה צבאית
3. עליונות מוסרית
4. עליונות טכנולוגית
5. דמוקרטיה
6. אומה עתיקה שהתחדשה

נגד כל אלה פועלים הערבים במרץ, כאשר אנו רואים בימים אלה את התוצאות. התחושה שם היא של כלים שלובים: ברגע שיירד ההישג הישראלי, אולי יצמח מחדש ובאופן מאגי זה של העולם הערבי. באופן פרדוקסלי הציונות היא גם האוייב של הערבים וגם ההצלה. אם לא היתה, לא היה נותר דבר מן הדבק שפעם ליכד אותם. היא זיכרון קולקטיבי ישן של שנאות משותפות, הד לימים רחוקים ומאושרים. היא המטרה והכלי. זוכרים את הקריאות הקצובות השבוע בביירות? "המוות לישראל, המוות לישראל"?

בטעות אנו סבורים שהפעילות הערבית האינטנסיבית כלפינו מעידה על עוצמה. נהפוך הוא, היא מעידה על חולשה ערבית גדולה, כמעט פאניקה מן הבאות. זה מוזר, אך העולם הערבי כאילו מוצא מרפה בעיסוק הישן בישראל. זה מדחיק מבחינתו את העיסוק בכוחות המפחידים אותו יותר, איראן והשיעים שלה המתפזרים כבר בכל מקום המזרח התיכון, האסלאם הפוליטי הממתין בקוצר רוח לתורו, או בכלל גורלו הלא ידוע של העולם הערבי. ישראל היא משהו מוכר. הם היו רוצים להעלים אותה, אך הם גם זקוקים לה יותר מכל.

את הנסיונות לצמצם את לקחי השואה אנו רואים כבר שנים ארוכות; באשר לעוצמה הצבאית הרי שהעולם הערבי טוען שהוא היכה אותנו במלחמה האחרונה; וכנגד דימונה הוא פועל במרץ בכל פורום אפשרי. באשר לעליונות המוסרית מפנה העולם הערבי לפרשת הנשיא קצב, שכן בעולם הערבי הנשיא הוא החברה והחברה היא הנשיא. יוצא אם כן שהחברה הישראלית כולה אינה מוסרית; באשר לעליונות הטכנולוגית, כאן עדיין יש חולשה ערבית, שכן אין לעולם הערבי שום סיכוי להגיע לעוצמה כמו זו של ישראל; באשר לדמוקרטיה הישראלית, העולם הערבי מצייר אותה כתוהו ובוהו מסוכן, וכך מפחית מן האפקט שלה; ובנוגע לאומה המתחדשת, העולם הערבי טוען שאלה שטויות, וכי אין קשר בין היהודים הקדומים לציונים. בנטורי קרתא של ערפאת ואחמדינג'אד הוא רואה יהודים אותנטיים. הציונים סתם מתחזים.

מה ניתן לעשות כרגע אל מול המסחר הזה במותגים ובסמלים לאומיים? לרענן ולחזק את המותגים הישראלים, לאחר שהתבלו מעט בשל הלחץ הערבי, וכך גם לחזק את עצמנו מבפנים. כך אנו נרוויח פעמיים.

ללמוד וללמד בכל מקום את לקחי השואה; להפגין את עוצמתנו הצבאית (אני לא פוסל מצעד צבאי ענק לרגל יום העצמאות העגול הקרוב); הגדרה מחדש של כללי מוסר וצדק בישראל; יתר צנטרליזם בישראל על חשבון דמוקרטיה מופקרת מדי; לחדש את התחושה הציונית הנפלאה, שפעם ריגשה רבים, של השתקמות הריבונות היהודית במדינה עצמאית. אין זה מובן מאליו, כפי שפעם חשבו. שום דבר לא מובן מאליו באיזור שלנו. והחשוב מכל, לשוב ולהסביר לערבים כי סמלי הלאומיות היהודית לא חייבים לבוא על חשבונם ולהחלישם, ההיפך, מקיזוז סמלים הדדי ניתן לחזור לשיתוף פעולה הדדי של סמלים ומותגים, סינרגיות מבורכת, למשל בכמה מותגים על-לאומיים חדשים (מזרח תיכוניות, ים תיכוניות, מותגי שיתוף פעולה נגד טרור, ועוד), שיכולים להעניק בית חם אפילו לערבים, הנרדפים כיום, קודם כל, על-ידי גורלם.