אל תקנאו בבשאר, מנווט בין איומים לסכנות, וריח הפחד באוויר


מאת ד”ר גיא בכור


 כל העתיד לבוא ידוע וישן


                 
                  המשורר הסורי אדוניס (עלי אחמד סעיד), 
                  המדבר, 1982.



 



הביטו באוניה הזו שבתוך הבקבוק הסגור: זו סוריה, המדינה היחידה במזרח התיכון כולו, שבה הזמן קפא מלכת, והוא נעצר בערך בראשית שנות השבעים. זו המדינה היחידה באיזור שלנו שהיא מוזיאון חי, בית נכות של תולדות המאה העשרים, אונייה לכודה בתוך בקבוק. מדינה שבה האינטרנט הוא אויב, פס רחב נאסר על פי חוק, פקס לבית מחייב תחקיר בטחוני, יזם הוא אוייב, מדינה סגורה בתוך עצמה, מפוחדת מעתידה ומעצמה; אלבניה של אנואר הודג’ה.


אין עוד מינהרת זמן כזו של רעיונות במזרח התיכון: רעיונות חלולים ומחלידים של אחדות ערבית, פאן-ערביות, מפלגת הבעת’, אנטישמיות בסגנון קלאסי (היהודים אופים מצות עם דם, זו ספרות כמעט רשמית בסוריה, הפרוטוקולים של זקני ציון), משפטי ראווה צבאיים, הוצאות להורג פומביות עם שלט על החזה, “ארגוני שמאל” בנוסח צ’אוצ’סקו, בולשת הדופקת בדלת עם שחר, פרנויה, הערצה ראוותנית של השליט ופחד מזרים. האנייה נראית יפה, אולי אפילו מאיימת, אך אללי, היא סגורה היטב בתוך הבקבוק. היא סוג של מניפולציה על המציאות; תפאורה סוציאליסטית מדיקט וקרטון. אל תלכו שולל אחר הידיעות, ההפחדות, השמועות, ותרחישי האימה. הכל סגור בתוך בקבוק.


 


שני היומונים הוותיקים של סוריה תשרין (“אוקטובר”, על שם מלחמת 1973) וא-ת’וורה (“המהפכה”) שוכנים יחדיו במבנה אחד בבירה דמשק. איפה עוד תמצאו עיתונות נאמנה ומתרפסת שכזו במזרח התיכון? עיתונים שהם חלק מן הממשל לכל דבר? הם המימשל, והוא זה הם?


 


איפה עוד במזרח התיכון עסוקים באינטנסיביות שכזו בחיסולים נואשים, בסגנון שנות השבעים? בביום התאבדויות כמו זו של הגנראל העלווי שעמד “לזמר” בפרשת חרירי, ראזי כנעאן? בהצטדקות ובגלגול עיניים לשמים? סוריה היא אם כן מאבק בזמן. היא התרסה נגד התקדמות השנים, ניסיון לעצור אותן. היא פרדוקס בלתי אפשרי.


 


הביטו טוב, זה הרי לא יישאר סגור בבקבוק עוד הרבה זמן. תיהנו מן המראה, כמו תמיד מניפוציה על המציאות לא יכולה להחזיק לנצח, אפילו אם מתאמצים. יכול להיות שאנו בישראל רואים את האנייה המאיימת, אך לא רואים את הבקבוק שסוכר אותה לגמרי? בדיוק באותו משל כתבתי בשנות התשעים על עיראק של סדאם חוסין, פעם מוזיאון חי, פארודיה על הפיכה צבאית, ואז התנפץ הבקבוק…


 


סוריה של היום היא קפסולת זמן אבודה, בלתי רלבנטית למתרחש בעולם ובמזרח התיכון: גלובליזציה מצד אחד ואסלאם פוליטי רדיקלי מצד שני. היא משייטת לה במרחבי הזמן של שנות השבעים, מחברת עבר והווה גם יחד. בן נשיא שהוא ווריאציה על אביו. מהפיכה תעשייתית בעידן מהפיכת המידע.


 


בשנות השמונים כינתה את העצמה סוריה “מצודת העמידה האיתנה וההתנגדות” (“קלעת א-סומוד וואל-תסאדי”), בתארה את עצמה כמצודה הערבית האחרונה, לאחר שנפלו המצודות המצרית, הירדנית והפלסטינית. היא האחרונה שעומדת על תילה. זה נכון, סוריה עומדת על תילה, כמו דון קישוט, מתנגדת למודרניות, לגלובליזציה ולפתיחות. אם יתנפץ הבקבוק, תאבד האוניה ותקרוס המצודה.


 


אסד האב החזיק בידו זכות וטו על תהליכי שלום, ומכאן שאב את כוחו. פחדו ממנו. כאשר ראש הממשלה שמעון פרס נסע לעיר הנופש איפראן שבהרי האטלס המרוקאיים בשנת 1986 כדי להיפגש עם המלך חסן השני, ניתקה סוריה מיד את יחסיה עם מרוקו. המרוקנים נבהלו. הסחטנות הסורית הרתיעה את המצרים, הירדנים, הפלסטינים. היום איש אינו נבהל עוד מן הסורים. לא סופרים אותם בעולם הערבי. הספינה שלהם התנתקה גם מן האחים הערביים. לאן היא משייטת?


 


לא להאמין, אותם מעגלי כוח עלווים גם היום, אותם מנגנוני כוח, אותו צבא, אותה טרמינולוגיה בעת’יסטית. מפלגת הבעת’ הרי דגלה באחדות של העולם הערבי כולו, ומסיבה זו עד היום מכנים בסוריה את עצמם “החבל” הסורי, שכן זהו חבל ארץ בתוך אומה אחת “נצחית”. סדאם הבעת’יסטי היה נלעג, אך הוא כבר איננו. הסורים, עם דמוקרטית ה- 99% שלהם עדיין כאן. לכמה זמן? מספר שנים לא רב. הבקבוק הזה מיטלטל במים סוערים מאוד במזרח התיכון, ובתוכו נשיא צעיר ומבוהל עד מוות.


 


*


אם מנהיגים אחרים במזרח התיכון שואפים ללגיטימציה, המשטר הסורי שואף לקיום, פשוט כך. השיקול היחיד שמעלה בשאר הוא  מה מסכן אותי יותר.


 


להשתתף בועידת הסתיו האיזורית, זה מכובד, אפשר לשבת ליד הנשיא בוש, אם זה בשאר או נציג מטעמו, וזו עשויה להיות הצלת המשטר מסכנת בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח רפיק אלחרירי. אך הסורים יודעים היטב ששום דבר לא ייצא הרי מן הועידה הזו. רק צרות. מדוע צרות? כי אז הם מפסידים את האיראנים, שעוד ימצאו דרך לנקום בהם. הם מפסידים את בעלת הברית היחידה שלהם בעולם כולו. הרי בעיקר ההסכם הצבאי בין סוריה לאיראן מנע מישראל לתקוף גם את סוריה לפני שנה.


 


אך אם הם לא יעשו זאת, הם ממשיכים להיות מדינה מבודדת, מוקפת אויבים מכל עבריה. מה מאיים יותר? ברור שהועידה, ארצות הברית והשלום. זה יכול להיות סוף המשטר, הבנוי על האיבה לישראל.


 


הנוסחה לפצח את החשיבה הסורית פשוטה:


 


כמות האיום הקיומי, מ- 1 עד 10. שלום עם ישראל? איום גדול. ועידת השלום? איום בינוני. האינטרנט – בינתים איום בינוני. להמשיך במצב הקיים – האיום הנמוך ביותר, אם כי עדיין איום. ישנם איומים דינאמיים: לפני חצי שנה יזימת מהלך צבאי נגד ישראל נתפסה בדרגה נניח 4, ועכשיו בסביבות 8.


 


זו מדיניות הבודקת בעיקר את מידת הנזק, פחות את התועלת. כששורדים לא בונים מגדלים אוויר.


בשאר לא יגיד לא לועידת הסתיו, למה לו. הם תמיד הפילו זאת על ישראל. הם מוכנים, בתנאי… וישראל אינה מקבלת את התנאים, מה לעשות.


 


אל תקנאו בבשאר, מנווט בין איומים לסכנות, וריח הפחד באוויר… ארצו כמוה כקופסת שימורים חתומה היטב, שאסור לפתוח אותה. ומה יקרה אם נחמם את קופסת השימורים במיקרוגל? אלוהים ישמור. 


 
מה עושים עם בשאר? חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח 

ניתוח תקרית המטוסים

הפרדוקס המוזר: למה דווקא מי שמוכן להעביר את הגולן לסורים – מבריח אותם