אקזיט!

נורמה חדשה השתרשה אצלנו: ברגע שבכיר מסוים מתפטר, כאילו נמחלו לו חטאיו, ההתפטרות מלבינה באחת את דמותו השנויה במחלוקת, את בינוניות ביצועיו, ואת שמו. הוא יוזמן ליאיר לפיד, דמעה מבויימת תנצנץ בעינו, ועם ישראל יחבק אותו חזרה אל חיקו, לאחר שהתנכר ובז לו. אצלנו ההתפטרות מחייה ומשקמת, בעוד שהמשרה ממיתה והרסנית. הנה, מחמאות מקיר לקיר על “ההתפטרות האצילית” של מפכ”ל המשטרה משה קראדי; הרמטכ”ל דן חלוץ חזר להיות “אצילי” ו”ראוי לכל כבוד” כאשר התפטר, וכך הלאה. האמנם?


בכל חברה מתוקנת מי שמתפטר הוא זה שזוכה בגינויים, לא מי שנשאר לשאת בעול האפור. בכל חברה בריאה המישרה מחייה ומשקמת, בעוד שההתפטרות הרסנית. אך אצלנו, כאמור, החברה חולה, ולכן הכל הפוך. זה המשך לנורמת העיירה, שבה אי אפשר, פשוט אי אפשר לפרגן למישהו. אך כולם נזכרים כמה גדול היה האיש…לאחר שמת.


 


מה משמעות גל ההתפטרויות הנוכחי, כאשר חלק גדול מן המטכ”ל ומצמרת המשטרה אמור לעזוב בקרוב מרצונו. הרמטכ”ל; מי שסומנו בעבר כיורשיו; ראש אמ”ן; אלופים, פקידים בכירים וניצבים. לא מזמן קראנו על ח”כ דני נווה וח”כים נוספים שנוטשים. ובכן, זו הנורמה השלילית וההרסנית ביותר.


היא משקפת מעבר ממודל של מנהיגות – למודל של עסקים. האם משה רבנו, כאשר ניצב בפני קשיים התפטר? האם דוד בן גוריון, למרות התפטרויותיו הנזעמות, באמת התפטר אי- פעם מאחריותו וממנהיגותו לעם שלנו? האם היה עולה על הדעת, שנניח, בשיא מאבק ההתנתקות אריאל שרון היה מכריז פתאום שבא לו להתפטר? זוכרים באילו ייסורים עלתה ליצחק רבין התפטרותו הראשונה? האם מישהו היה מעלה בדעתו שיתפטר בעקבות הגינויים והלעג הארסי שספג בתהליך אוסלו? זו מנהיגות. זו אחריות לאומית. זו העדפת אינטרס הכלל על פני האינטרס האישי.


לעומת זאת הנורמה הזו, שכאשר קשה, פשוט מושכים בכסא המפלט והופ! אתה כבר בעסקים בקונצרן זה או אחר, והופ! אתה כבר מרופד באל על, והופ! מאחריות עברנו למודל של Relocation, מונח הבא מתחום העסקים של העברה בתפקיד ובמקום, ממודל של אחרי! עברנו למודל של אקזיט! כמה פינוק יש בכך, כמה אי אפשר לסמוך על אנשים כאלה.


 


נניח שמבצע תפקיד יודע שהוא יכול פוק! להשתחרר לו בכל רגע מן האחריות. הוא כבר לא יילחם עם הסכין בין השיניים, כמי ששרף את גשר השיבה מאחוריו. לדעתי הוא כבר לא יילחם בכלל. דווקא על רקע זה אני מעריך את משה קצב שאינו מתפטר. הוא הרי יכול היה לבחור את האופציה הקלה יותר.


כך אנו מקבלים מנהיגים (טוב, אף אחד כבר לא קורא להם מנהיגים) עם אחריות מופחתת, אנשים קטנים שהעבירו את עצמם ממודל לאומי למודל אישי; ממודל של ראייה היסטורית לראייה עסקית; ממודל של הארד דיסק למודל של Reset. זה רע מאוד. המודל העסקי ממש מזמין אנשים פחות טובים בעתיד, שהאחריות הלאומית פחות מטרידה אותם. אנשים שלא טובת האומה לנגד עיניהם, ולא נצח ההיסטורי (אם הם בכלל יודעים למה הכוונה), אלא טובתם האישית בלבד. כך אנו גורמים במו ידינו להמשך זילות תפקידי הממשל והפיקוד.


 


נוצר מעגל שוטים: התפקידים הופכים זולים ופחות ראויים, ולכן מגיעים אליהם אנשים בינוניים ואופורטוניסטיים. מגיעים אנשים כאלה, התפקידים הופכים להיות זולים, וחוזר חלילה. האם להיות חבר כנסת נחשב כתפקיד יוקרתי? שר? פקיד בכיר?


זו קטנות הרוח, זה איבוד האחריות. אסור לתגמל על מעשה כזה, ההיפך יש להעניש. למשל, איסור מעבר לעסקים לתקופת צינון של חמש שנים, למי שמתפטר באמצע הקדנציה, או כאשר עננה מרחפת מעל לראשו, והוא ממהר לקפוץ. אם הגעת למשימה, בצע אותה. אל תתחמק.


האתוס הישראלי מאבד מיתוסים. אין לנו עוד מיתוסים ראויים לחנך עליהם את הדורות הבאים. יש לנו רק פקידים ברבעי קדנציה, חצאי קדנציה, מתפטרים סידרתיים שמבחינתם החיים הציבוריים לא היו שליחות או מטרה. הם היו אמצעי. בדרך כלל מקפצה לעסקים.


 


התהליך הזה גם הפך להיות מוטה תקשורת בכל רמות הדבר. החיים מבחינת התקשורתן הממוצע הם “אייטם”, דהיינו עניין מוגדר, שבו הוא מטפל, ואשר יש לו סיום ברור, שכן הוא כבר עובר לעניין הבא. לכן התקשורת דורשת התפטרות, שכן זו נקודת הסיום, שתאפשר לה לעבור לעניינו של הבכיר הבא. מי שמתעקש להישאר כבר נתפס כנודניק, כמבלבל מוח או סתם מטרידן. האייטם נגמר, הוא לא מבין? אלא שמנהיגות אינה יכולה לעבוד במקצבים של אייטמים. מנהיגות היא ארוכת טווח, אפורה לעתים, וכן, גם נודניקית אם צריך.


 


אצל היפנים כישלון הוא חרפה. משלמים עליו בהתאבדות בקפיצה על חרב. טוב, איני דורש זאת מקטני הרוח והאמונה אצלנו (כן, התפטרות היא גם סוג של אי אמון בעצמך ובדרכך), אך להזכירכם זו היתה הנורמה פעם. תארו לעצמכם את הרמטכ”ל דוד אלעזר (דדו), שהואשם בכישלון מלחמת יום כיפור. הוא הרי קפץ על חרבו. היום אני מניח שרמטכ”ל כזה היה מייבב קצת מול המצלמות, מתפטר, וכך זוכה לטפיחה על השכם של התקשורת, ורץ להיות מנכ”ל בקבוצת בנייה גדולה.