בין המידות המגונות

מאת ד”ר גיא בכור

פטנט כזה לא מוצאים כל יום בין אומות העולם: לא אזרחים שמפריטים את השירותים הציבוריים בארצם, אלא ההיפך: מדינת ישראל, המפריטה את אזרחיה.


אני מניח שכל אחד מן הקוראים מכיר היטב את תחושות הזעם והאינאונות, המבצבצות בקרבנו  כמעט כל יום, כאשר אנו עדים שוב ומחדש לחידלון הרשויות הציבוריות שלנו, כאשר התחושה הפנימית הנוראה הולכת ומשתלטת עליך –  שאין פשוט על מי לסמוך, שם למעלה.



במלחמה האחרונה לא הצבא שמר על האזרחים, אלא לראשונה חידוש עולמי: האזרחים שמרו וסבלו בשביל הצבא. הצבא נשאר במחנות, האזרחים ספגו את הטילים. זה לא היה עוד צבא הגנה לישראל. זו היתה ישראל להגנת הצבא. אני זוכר שבראשית המלחמה התבטא לתדהמתי קצין בכיר ביהירות בטלוויזיה שמבחינת הצבא אפשר לחכות אפילו חדשים ארוכים, ו”חיזבאללה לא מפחיד אותנו”, כאשר הוא אומר זאת בשעה שנופלים טילים על צפון-מרכז הארץ והוא יודע שמאות אלפים של אזרחים חסרי אונים נמצאים במקלטים.



זה נמשך בתחושת הזעם וחוסר האונים, גם הבושה, במחדל המעורר השתאות של בריחת האנס בני סלע. ואכן, צריך להיות מאוד מוכשר כדי לאפשר בריחה מונומנטאלית כזו. ובכלל, נסו לחייג למוקד 100. אתמול ניסיתי. בדרך כלל תחכו דקות ארוכות (תארו לכם שאתם באמצע אירוע פלילי, חלילה!), ואז מתברר שבכלל עונה לכם מוקדנית משטרה מרמלה.



זה ממשיך במערכת החינוך, שבה האלימות משגשגת, כך גם הבינוניות, כשההצטיינות היא מידה מגונה, והתלמידים קולטים ומקרינים תחושה קשה של אי אימון במערכת. זה אולי נשמע מטורף באקלים הישראלי, אך מדוע לא לומדים תלמידי הכיתות הנמוכות שיעורי נימוסין והליכות? הרי כך, ורק כך, אפשר לשנות בסופו של דבר חברה.


הלאה, לבתי החולים שם כל אחד לגורלו, תרתי משמע, הרשויות המקומיות, השירותים החיוניים, ועוד ועוד. במקום שאנו נשלוט במי שאנו מממנים, הם שולטים בנו שלטון ללא מצרים. יש יוצאים מן הכלל, בודאי, אך אילו איים של מצויינות בתוך ים בינוניות, ולא להיפך. כיוון שהמערכת הגדולה במדינה מאיינת את עצמה נולדות תופעות, שאפשר להבין, כמו ארקדי גיידמק. אלא שאצלו ושכמותו אין זה שירות שבזכות.הוא מעניק את שירותיו כחסד.


אין על מי לסמוך, ואי אפשר לסמוך. פשוט כך. אנו, כהורים למשל, יודעים שבים השלומיאליות, הרשלנות, הבינוניות והיומרה, פשוט אין על מי לסמוך. כל אחד לגורלו, מי יותר ומי פחות.



מדינת ישראל הפכה אותנו לפרטים מופרטים, כל אחד ומשפחתו, נעים לבד בתוך היקום הישראלי חסר הסבלנות, ומשתדלים להתחמק מבעיות; נעים בפסיביות בין חברות ענק (שם עונות לנו רק מוקדניות) שבשבילן אנו ברגים קטנים, לבין רשויות המדינה שבשבילן אנו בדרך כלל מטרד.



אנו רוצים גאונות סביבנו. אנו דורשים מצויינות! אנו רוצים נחת ממדינה שיש לה כל הפוטנציאל שבעולם. אנחנו לא מבקשים הרבה. אנחנו רק חייבים שינוי.