האלכימיה של המזרח התיכון: פיתרון חידת הזמן, בכל הסדר ישראלי-ערבי


קרית שמונה והקללה שנתהפכה

מאת ד”ר גיא בכור


פתאום, הזיכרון חשף את עצמו. הטעם היה של אותה עוגיית מדלן, שבימי ראשון בבוקר בקומברה, היתה דודתי לאוני מעניקה לי, כאשר הייתי הולך לאמור לה בוקר טוב. היא היתה טובלת את העוגייה בכוס התה שלה, ואז מגישה אותה אליי.


דווקא המראה של עוגיית המדלן לא העלה דבר במוחי לפני שטעמתי אותה. אולי כי ראיתי עוגיות כאלה פעמים רבות בחלונות ראווה של חנויות למוצרי מאפה, ואולי כי הזכרונות כבר נשכחו מזמן, וחלפו מן המוח; דבר לא נשאר, והכל התפזר, כולל צורת הדברים וצורת עוגיות אלה, שמראה צדף להן, ואשר נתאיידו כבר מהכרתי.


אמנם ממרחק הזמן לא נשאר דבר, לאחר שאנשים מתים, לאחר שהדברים נשברים ומתפזרים, אך הטעם והריח נשארים לבדם. ככל שהם שבירים, כך הם יציבים; וככל שהם מוחשיים-פחות כך הם נחושים יותר, נאמנים יותר, נשארים לצוף במרחב כמו נשמות, זוכרים, ממתינים, מקווים, עמידים מול החידלון של כל השאר. מתוך הטיפה הזעירה והבלתי נתפסת של קיומם, הם נושאים בתקיפות את המבנה העצום של הזיכרון.


 


כמה יפה הקטע הזה, הנצחי (התרגום עצמי), מתוך אחת היצירות האהובות עליי, יצירתו העל-זמנית של מרסל פרוסט (1871-1922):
 “בעקבות הזמן האבוד” (
la recherche du temps perdu À), יצירה במספר ספרים, שבכל פעם ניתן לטעום קטע קטן ממנה לפני השינה, כמו עוגיות הספוג המכונות “מדלן”, ואשר שימשו עבור פרוסט כמעין מנהרת זמן, שבה דווקא הזמני והחולף, כמו ריח או טעם, הוא נצחי, בעוד שהקבוע והגשמי, דווקא הוא – זמני וחולף.


 


אהה, הזמן. נושא שמעסיק אותי הרבה, על כל גווניו, כפי שבוודאי שמתם לב גם באתר הזה. הזמן החולף, ההפכפך, המהיר, האיטי, הנצחי והרגעי. הזמן שהוא דמות מוחשית במזרח התיכון שלנו, אישיות בפני עצמה. “אילו הכרת את הזמן כמוני, היית מתייחסת אליו כאל אישיות. הוא ואני היינו פעם חברים קרובים; שירתנו ביחד בצבא האימפריה” (הכובען המטורף לאליסה, לאחר שזו לעגה לשעון בעל המחוג האחד).


 


*



הנה לנו אחד הכללים המוזרים אך הנצחיים בהבנת המזרח התיכון שלנו, ואבוי למי שאינו מכיר אותו: הוא אבי התקווה והחורבן, לקוח הישר מתחום תורת המשחקים:


 



 


מי שמחפש פתרון קבוע – יקבל זמני;


 


ומי שמחפש את הזמני – יקבל קבוע.


 


למה הכוונה? מי שמחפש, למשל בסכסוך הישראלי-ערבי פתרון של “קבע”, ואנו תמיד חיפשנו פתרון כזה, למשל “הסדר הקבע”, “סוף הסכסוך” או הסדרים לתמיד בהר הבית (“אגן הר הבית”) או בתחום הטריטוריה, יקבל בסופו של דבר פתרון זמני, שכן הכוחות השליליים, חמאס, הג’יהאד, איראן, שומרי החומות בקרב האינטלקטואלים הערביים או אחרים, יפתחו בסדרת גינויים, פיגועים, גל טרור גדול, והכל קורס. ככל שהפתרון המוצע שאפתני יותר, כך תהיה הקריסה גרנדיוזית יותר, ראו ערך עיראק, שהתיימרה להגיע להסדר בין העדות. “האמנה הלאומית” בלבנון משנת 1943 היתה מסמך קבוע מאוד ומשוריין, שהכתיבה בדיוק מאיזו עדה יגיע כל ממלא תפקיד במדינה, והאמנה הזו קרסה ברעש נורא, במלחמת האזרחים שנמשכה שם מעל 14 שנים. כל עוד היה מדובר ב”הסדרי ביניים”, יכול היה יאסר ערפאת לחיות עם התהליך. ברגע שהגיע זמנו של “הסדר הקבע”, קרס הכל. כאשר ראש הממשלה אהוד ברק דרש מערפאת לחתום על “סוף הסכסוך”, פרצה האנתיפאדה. ואיך יכול ערפאת לחתום על סיום של סכסוך לאומי, דתי, גיאוגרפי, כלכלי, תרבותי, הסטורי, לשוני ועוד?


 


ומנגד, אם הפתרון המוצע יהיה “זמני”, עם זה יכולים הכוחות השליליים במזרח התיכון לחיות, דווקא בגלל שאין הוא מתיימר להיות קבוע ונצחי, ולכאורה אין הוא מאיים על עקרונות היסוד, המסורות והמינהגים. מן הסיבה הזו קובעת החוקה הלבנונית החדשה כי סדר הצירים בפרלמנט (כרגע שוויון בין נוצרים למוסלמים) יהיה זמני (סעיף 24(1) לחוקה המתוקנת, שימו לב לנוסח: Until such time as the Chamber enacts new electoral laws on a non-confessional basis, the distribution of seats is according to the following principles:
a. Equal representation between Christians and Muslims.
, וכך גם הסדרים אחרים, למרות שכולם למעשה יודעים שהזמני הזה יהיה קבוע לתמיד). וזה הסוד: כל פתרון אמיץ חייב להיות מוסווה כזמני, כארעי, ולזה ניתן להסכים.לא להתיימר לפתור, אלא להסדיר, לנהל, ואפילו לדחות. כן, הדחייה היא הפתרון האלגנטי ביותר במזרח התיכון, שכן אז לא מתעוררים מרבצם כל הגורמים האופוזיציוניים… כי הרי מדובר במשהו זמני… ובעצם עם הזמני הזה ניתן לחיות לנצח. הזמני הוא הקבוע. זו הסיבה שבערבית אומרים: “מֻאַקָת – מֻאָבָד”, דהיינו זמני הוא נצחי.


 


כיום, כאשר ממשלת ישראל צועדת בעינים פקוחות לקראת סיבוב הרי-אסון חדש, שבו מנסים למצוא פתרונות “קבועים” לסכסוך, תוך התחייבות “כתובה” של הצדדים, מתחילים להתקדר מחדש העננים השחורים, ומחול הקבוע והזמני עלול לפרוץ מחדש. דווקא עכשיו חשוב ללמוד את הכללים.


בינינו לבין סוריה יש עד היום הסדר זמני, הפרדת כוחות משנת 1975, המוארך כל שנתיים, אלא שהוא מחזיק יותר מכל הסדר אחר עם הערבים, והגולן הוא השקט שבגבולות. עם חיזבאללה יש לנו כיום הסדר זמני, המוארך משנה לשנה, אך דווקא הוא, בגלל זמניותו, יחזיק מעמד היטב. מכאן שכל הסדר עתידי חייב לכלול מימד ברור ושכלתני של – זמניות, שלביות, חולשה אינהרנטית, שהיא למעשה מקור של עוצמה נסתרת.


 


תמיד שואלים ומה באשר להסכמים עם מצרים וירדן, המחזיקים מעמד? ובכן, אנו שאפנו בהסכמים למשהו נצחי וקבוע, בעוד שעל פי השלום הקיים כיום נותר רק שלד מן ההסכמים, מינימום שבמינימום, הד קלוש לחזון השלום שלנו, שאיתו הצד הערבי יכול לחיות, נקודות של זמניות שהכניסו המצרים והירדנים, ואשר דיללו את ההסכמים, דבר המקל עליהם לבלוע את הגלולה המרה. שמתם לב שבזמנים קשים מחזירים המצרים את שגרירם אצלנו? זו הזמניות, המודגשת. הזמני באיזור שלנו מעניק ביטחון, מנחם. הקבוע מאיים, מרתיע, מעמת עם הנצח הערבי, האסלאמי, ומי יכול להתמודד עם זה?
 


מדוע לא ללמוד מן הנסיון ומכללי המזרח התיכון? מדוע לייבא בכל פעם משפטנים ישראלים מהוללים היושבים בארצות הברית הרחוקה, כדי שינסחו עבורנו את ההסכמים עם הצדדים הערביים, בשעה שאינם מכירים כלל את ההקשר התרבותי של האיזור שלנו? זהו התעתוע התרבותי האכזרי במשבר הערבי-ישראלי, שבו “זמן” ו”כוח” הם שחקנים ישירים, המתעמתים ביניהם, וכל הסדר בינינו לבין העולם הערבי חייב להביא זאת בחשבון.


 


*


ועוד הערה: הזמן, חומר הגלם ההפכפך, ממשיך להטריד אותי, כאשר הזמני והקבוע מתחלפים ומתגרים זה בזה.  האם אין זה חיסרון, שאת כל שאני יודע אני מעלה בפניכם במדיה זמנית, באינטרנט, ולא בספר סדור שיישאר לתמיד, ויבוא יום וכל מאגר הידע הזה עלול להיעלם? או אולי להיפך, בעידן מהפיכת המידע מה שיישאר לבסוף הוא רק זה הקיים במדיה האלקטרונית, זה הלכאורה-זמני, בעוד שיגיע זמנם של הספרים להיעלם? ואם לפשט את העניין: מי יישאר לבסוף כאוצר הידע האוניברסלי האנושי: אנציקלופדיה בריטניקה או וויקיפדיה?

הזמן השאול, ותוכנית השלבים של חמאס

הפרדוקס המוזר של הפיגועים: מתי הם מתרחשים

בלי האוראקל מדלפי

תגובות

לגיא בכור היקר שלום,
הסיומת שלך בעניין “הזמן, חומר הגלם ההפכפך” שהייתי מכנה “המדיום הנאות לטכסט” הוא אמנם רלוונטי לנושא הכתבה. שליטים אדירים ואומות רבות עוצמה בקשו לשמור את זכר תפארתן במבנים אדירים ופסלי שיש מפוארים, אולם דווקא הם ירדו אל תהום הנשיה ואבדו. מה ששרד הרבה יותר טוב היו הכתבים שנכתבו על חומר זול של קלף או פפירוס. הם שרדו מדור לדור בעוד שעצבי האבן התפוררו וקרסו. לא מדובר רק בספר הספרים ולא בספרים שבאו אחריו (ספרים חיצוניים, מגילות, משנה ותלמוד) אלא גם בכתבי ספרות היסטוריה ופילוסופיה שכתבו היוונים מחצית של אלף לפני הספירה. יתכן איפוא כי הפתרון לסוד “הנצח” הוא פשוט להמשיך לחיות בלבבות. מדיום שהוא לעצמו לא בר קימא ביותר. מה שישרוד אפוא הוא יצירת האדם שמדברת אל לב האנשים, נגישה להם והופכת לחלק מחייהם באשר הם ובכל דור.
בברכה,
יורם קול

גיא, אם הזמן מעניין אותך שמע משהו מעניין שלקוח ישירות מפיסיקה ומנסה להסביר מהו בדיוק:
כל העולם הפיסי שלנו (רק הפיסי) מורכב ממרחב, אנרגיה, חומר וזמן. אם תמצא משהו סביבך שלא נמצא במרחב, לא מורכב מחומר ואנרגיה ולא מתקדם איתנו בזמן תכתוב לי עליו, המדע לא כל-כך מכיר דברים שכאלה.
אבל מה שמצחיק בעינהם זה שהדבר היחידי שבאמת קיים זה רק מרחב ואנרגיה. זמן וחומר לא קיימים אלא הם אשליות אופטיות.
חומר הוא בסך הכל משחק של מרחב ואנרגיה: אם תיקח את האוויר שמולך ותצמצם לו את המרחב תקבל בסופו של דבר חומר, ולהפך, אם תיקח חתיכה מהמחשב שלך ותרחיב לה את המרחב פי אלף תקבל אנרגיה. זה רק המרחק בין החלקיקים – המרחב.
והזמן שכל כך מרתק אותך, גם הוא בעצם לא קיים. בעולם הפיסי הזמן הוא בסך הכל שינוי המקום של החומר/אנרגיה במרחב או במילה אחרת – תנועה. אם תצליח לעצור בבת אחת כל תנועה של כל חלקיק ביקום אז למעשה עצרת את הזמן.
אנחנו מודדים זמן על ידי תנועה: הקפה של כדור הארץ את השמש זה יום או 24 שעות – שוב, תנועה של חומר במרחב. אין דבר כזה “זמן” במנותק מחומר/אנרגיה בתוך מרחב.
מהיום שנולדת עד היום לא עבר שום “זמן”. מה שקרה זה שהחומר שינה את מיקומו במרחב. אם תצליח לסדר את החומר בדיוק כמו שהוא היה לפני 10 שנים הרי ש”תחזור בזמן”. אין דבר כזה “חומר שעומד ללא תנועה” אחרת הוא לא היה כאן איתנו. אין כאן שום חלקיק שעומד אפילו ל”שניה” אחת. העולם הזה הוא אשליה אחת גדולה של תנועה.
ו”הזמן” כמו שאינשטיין טען הוא אכן אישי (יחסי). כשאתה פעיל נראה לך שהזמן עובר מהר וכשאתה לא עושה כלום הוא לא זז.
במדיטציה במזרח או בטאי-צ’י הם מנסים לאתר את הדבר היחידי שלא זז ביקום הזה, את “מרכז הסערה”, במדיטציה זה בעזרת חוסר תנועה ובטאי-צ’י זה תוך כדי תנועה. צ’י זה “החלקיק הכי קטן של חומר” או אנרגיה.
הדבר היחידי בעולם הזה שלא זז הוא גם לא פיסי ולמרות זאת הוא “כאן” ו”עכשיו”. אבל אני לא מיסטיקן, סתם חשבתי שזה יעניין אותך כמו שזה עניין דורות שלמים לפניך.


זיו כהן, חיפה

מי שמחפש פתרון קבוע – יקבל זמני;
ומי שמחפש את הזמני – יקבל קבוע.
ידוע שפרס רצה להמשיך בפתרון הזמני ואילו ברק רצה שעראפת יחתום על קץ הסכסוך וזו הייתה מחלוקת גדולה בין פרס לברק בזמן שלטון ברק. לא ציינת את זה במאמר שלך ואני חושב שזה ראוי שכן כאן פרס צדק בגדול וחוסר נסיונו של ברק עלה לנו בהרבה.
ביבי


נראה שבניתוח שלך יש הרבה מאד שאיפות (WISHFUL THINKING).האמירה: “הם גוליית”, ו”העולם מבין”, הם ביטויים שלצערי אינם משקפים את המציאות.לעיתים קרובות, בצד הניתוח המעניין שלך, יש יותר הבעת משאלות מאשר עובדות, כמט במאמר היום על החמאס וכיצד העולם רואה זאת.


אהרון בוך


כתבה מעניינת מאד. יוצא שבעצם לפחות מאז מלחמת ששת הימים ישראל הציגה כשאיפה “שלום קבוע, שלום אמת” תמורת החזרת השטחים, והתשובה הייתה תמיד לא, החל בשלשת הלאוים של חרטום וכלה בלא של עראפאת בקיימפ דיוויד – (מה שלא בהכרח היה צריך להתחיל את האינתיפאדה!). בזמנו היה כאן אפילו דיון ארוך במונחים הערביים של שלום זמני ושלום קבוע.
אנו רגילים למונחים המערביים המדוייקים והמוחלטים, אך בתרבות המזרחית דווקא המעומעם, מה שבערך הוא השולט: מחיר הוא תמיד התחלת מו”מ, הזמן אף פעם לא מדויק, והאמירות לעיתים קרובות מתחמקות ואפילו “שיקריות” למרות שכל השומע יודע שהן כך.
לאחר שחרב בית המקדש השני לא ביטלו את אותן הלכות שכבר לא רלוונטיות, ואפילו הרמב”ם יותר מאלף שנה יותר מאוחר המשיך לדון בהן ולפתח אותן. מדוע? כי כי זו הדרך – נותנים פתרון זמני בהתאם לצרכי האדם כעת ומשאירים את המוחלט והקבוע לעתיד הרחוק.
לכן אולי הצעת חמאס להודנה ל20 שנה היא בעצם הדבר הנכון לעשותו. לכן פתרון המדינה הזמנית עדיף על כל הסדרי הקבע ובתנאי שיהיו בו מספיק אלמנטים שיאפשרו לפלשתינים חיי חברה וכלכלה סבירים.
אכן יש בפתרונות זמניים סיכונים רבים – אך גם בחוסר פתרונות או הסכמים כבר למדנו שיש הרבה מאד סיכונים.
גבי בחן, ערד

שלום רב
אם אנחנו מקבלים את התזה,
שקבוע הוא זמני, וזמני הוא קבוע במזרח התיכון. משמע שעלינו לבחון ואולי לקבל
את הצעת החמאס ל”תהדיה”
ואו ל”הודנה” כפי שהם מציעים.(אני לא מציע)
חיים ליבוביץ
תגובת גיא בכור: אני מסכים איתך.