הבחירות בטורקיה: הח'ליף האחרון חוטף מהלומה לא צפויה, שוב

[face-book-like]


מאת ד”ר גיא בכור

כמקובל אצל נסיכי משפחת השולטאנים של האימפריה העות’מאנית, אסור היה לילד עבד אלמג’יד (השני) לעזוב את ארמון השולטן “דולמבהצ’ה” (שנבנה בידי עבד אלמג’יד הראשון) שבאיסטנבול עד גיל 40, שם היה סגור ומנותק מן העולם. ביולי 1918, עם הזעזועים האדירים וקריסת האימפריה, הפך בן דודו, מהמט הששי, לשולטאן, אך כבר בנובמבר 1922 הוא הודח בידי אטאטורק, והשולטנות בוטלה סופית. כשבועיים אחר כך הופתע עבד אלמג’יד השני שהפרלמנט הטורקי החדש בחר בו כ”ח’ליף”. הטורקים חששו שהח’ליפות תעבור למצרים או לחצי האי ערב, ולכן העדיפו ח’ליף בובה. עבד אלמג’יד לא ראה זאת כך, והוא יזם בחירות כלליות, מתוך תקווה שהציבור יתמוך בו בבחירות, ויחזק את הח’ליף שלהם, אך דווקא הכוחות הלאומיים ניצחו.



אטאטורק, אבי טורקיה המודרנית סלד מעבד אלמג’יד כח’ליף, וכאשר זה ניסה להתערב, כתב לו: “התפקיד שלך, הח’ליפות, הוא לא יותר משריד היסטורי. אין הצדקה לקיומה, וזו חוצפה מצידך שאתה בכלל מעז לפנות לאחד ממזכיריי”. אך הוא עדיין לא העז לבטל את התפקיד הדתי החשוב ביותר בעולם האסלאם כולו.


אך כמו תמיד, אם רוצים, נמצאת ההזדמנות. שני אחים הודים מוסלמים מתנועת “הח’ליפות העולמית” חילקו כרוזים באיסטנבול, בדרישה להשארת הח’ליפות. הם נתפסו, הואשמו בהתערבות זרה, וכאיום לביטחון המדינה. אטאטורק ניצל את ההזדמנות, וביום שהמוסלמים מבכים עד היום, 3 במרץ 1924, בוטלה רשמית הח’ליפות, ועבד אלמג’יד השני ובני השושלת העות’מאנית גורשו לגלות.


כמעט מאה שנים, וזיכרון היום הזה לא נמחה. תנועת הח’ליפות חזרה, והיא נקראת היום “חיזב א-תחריר”, ומליוני נאמניה מהודו ועד אירופה, מרמאללה ועד איסטנבול דורשים את חזרת הח’ליפות. זו תנועת הכיסוי לג’בהת אלנוסרה, לדאעש ועוד. אחד המממנים הגדולים שלה הוא “עבד אלמג’יד השלישי”, הלא הוא טייפ ארדואן, מי שרצה להיות הח’ליף, אפילו אם בהתחלה בכיסוי מודרני של משטר נשיאותי. לצורך כך היו הבחירות השבוע כה חשובות. אך כמו עבד אלמג’יד השני, הבחירות האלה דווקא הביאו לתוצאה ההפוכה. בשלב הזה, לא יהיה, כנראה, עבד אלמג’יד השלישי.


אך כמו במלחמת הסונים והשיעים – גם כאן, שום דבר לא נשכח ושום דבר לא נסלח. ההיסטוריה מהדהדת כציווי, ומה שהיה, צריך להיות מה שיהיה.


 


1 ארדואן לא היה מועמד הפעם, שכן הוא נשיא, והבחירות היו לפרלמנט, אך הוא השתתף גם השתתף, למרות שהתפקיד הממלכתי אסר זאת עליו. הוא רצה רוב גדול למפלגתו, כדי להפוך את המשטר בטורקיה למשטר נשיאותי, ח’ליפותי, אבל הציבור לא רצה אותו כח’ליף, גם לא כדיקטטור.


השחיתות של מפלגתו ושל מקורביו, הדיכוי האלים של הפגנות גזי פארק לפני שנתיים, המגלומניה, דיכוי התקשורת והאינטרנט, הצעקנות, היוהרה, הבזבוזים, כריתת היערות, המילמולים על תפקידים אלוהיים שיש לו, צניחת הכלכלה מאז גל ההפגנות הגדול, כל אלה בלמו דיקטטורה ברגע האחרון. ארמון אלף החדרים (שמתחרה, בעצם, בארמון השולטאנים דולמבהצ’ה שעל הבוספורוס, אך זה האחרון באירופה, ארמונו של ארדואן, ולא במקרה, באסיה), פרשת האסלות מזהב, חיל המשמר עם הבגדים והשפמים העות’מאניים, שמלווה אותו עד גיחוך, המעצרים נגד אנשי פתחוללה גולן, המשטרה, התביעה ומה לא, כל אלה חרכו צלקות בציבור הטורקי, גם האוהד.


טייפ ארדואן יישאר נשיא, אך התפקיד שלו יישאר ייצוגי, זו הכרעת הבחירות האלה. הוא רחוק מאוד מרוב שיאפשר לו את שינוי החוקה למשטר נשיאותי, ואפילו רוב להציג משאל עם בנושא, אין לו.


עד היום ארדואן היה נכס אלקטוראלי, היום הוא התברר כבר כנטל. פעם הצביעו בשבילו, השבוע רבים הצביעו הכל רק לא עבורו. הקסם לא פג, בכל זאת המפלגה קיבלה 40%, אך הוא דהה, כצילומיו הישנים של עבד אלמג’יד השני.


חדש: אתר ג’יפלאנט הותאם לקריאה נוחה בסלולארי

 


2 המעז מנצח: מה השתנה בבחירות הדרמטיות בטורקיה? העזת הכורדים, שלראשונה האמינו שביכולתם לחצות את אחוז החסימה הדרקוני של 10% ולהיכנס לראשונה למעוז הטורקי, לפרלמנט, כצבא פוליטי חזק. בהנהגת הפוליטיקאי היחיד שהוא כריזמטי חוץ מארדואן, סלאהטין (כלומר סלאח א-דין, הד’ בערבית מתחלפת עם ט’ בטורקית) דמירטאס, הם זכו ב- 13% והמפלגה האסלאמיסטית של ארדואן נפלה לכן ב- 9% מכחמישים אחוזים ל- 40.8%. הכורדים סלדו משתי המפלגות החילוניות האחרות, מפלגת העם הרפובליקני והמפלגה הלאומית, שכן שתיהן מסרבות לשמוע אפילו על זהות כורדית, אוטונומיה ובוודאי עצמאות. ולכן הצביעו הכורדים והמיעוטים האתניים כל השנים לארדואן. היום הם העזו ללכת לבד, והצליחו בגדול.


נראה למשל כמה מחוזות כורדיים במזרח, שם זכתה המפלגה שלהם לאחוז הצבעה גבוה: מחוז דיארבכר עם 80%, האקרי עם 87%, ואן עם 74%, שאנלי-אורפה (כלומר “אורפה המפוארת”) עם 40%, וגם בקלפיות רבות בעיר הכורדית הגדולה ביותר, איסטנבול.


כיוון שלמפלגת האסלאמית אין עוד רוב כתוצאה מן הבחירות (יש לה 259 מושבים, והיא זקוקה ל- 276 כדי להקים ממשלה), היא נזקקת לשותף קואליציוני, אך ספק גדול אם הכורדים יילכו איתה. ארדואן קיווה שבאמצעות “תוכנית השלום” שלו עם מחתרת ה PKK יוכל לסמוך על צירים כורדים עצמאיים, כדי להשיג רוב לשינוי החוקה, אך אירועי סוריה טרפו את הכף. לפני כחצי שנה חזו הכורדים איך הצבא הטורקי לא התערב בטבח עיירת הגבול כובאני שבסוריה בידי דאעש, ואיך אחיהם הכורדים נשחטים שם, בלי שהטורקים, שנמצאו מרחק עשרות מטרים, זעו. הם לא סלחו לארדואן על זה, והבינו שבגד בהם.


עכשיו, בעקבות ההצלחה האדירה שלהם, הכורדים דורשים הישגים פוליטיים, והישגים כאלה, ספק אם יהיו. ארדואן לא ייתן להם, והחילוניים בוודאי שלא. זה עלול ליצור אכזבה מרה לאחר האופוריה ואז גם אלימות. כאשר מביטים על מפת ההצבעה של טורקיה רואים בבירור כיצד מזרח המדינה מתפרק ממנה. מעכשיו, בכל מערכת בחירות, אחוז המפלגה הכורדית רק יעלה ויגדל בשל הילודה הכורדית שהיא כפולה מן הטורקית, ובשל העובדה שספקנים רבים מן הכורדים יתמכו עכשיו במפלגתם. הם לא האמינו השבוע שהיא תעבור. עם הכורדים מצביעים עוד מיעוטים חשובים בטורקיה כמו האלווים, היזידים ועוד.


היריבות העצימה את העדתיות, העדתיות עוד תעצים את היריבות.


 


3 אופציות של סלידה: טורקיה תקועה, ולא נראית אפשרות לממשלה. מדובר בארבע מפלגות שעברו את אחוז החסימה, שהיחסים ביניהן הם של סלידה ובוז הדדיים. כולם שונאים את מפלגת הצדק של ארדואן, מתעבים ממש. הכורדים שונאים את המפלגות החילוניות, והאסלאמיסטים מתעבים את החילוניים ואת הכורדים. הרפובליקנים בזים ללאומנים, ואלה מתייחסים אל החילוניים של איסטנבול כאל בוגדים. בכל מקרה, מי שיילך עם הכורדים ייסחט על ידם לתשלום שאי אפשר לשלם, כך שהעסק תקוע. ממשלת מיעוט כלשהי תהיה נתונה למשברים יומיים, והסלידה בפרלמנט כבר מקרינה על היחסים בתוך החברה, ולהיפך.





כאשר מביטים בתוצאות המחוזות השונים בבחירות השבוע, ממש רואים את הפיצול: במזרח העוצמה הכורדית הבדלנית (בסגול), במערב המיעוט החילוני הדק, ובאמצע לגיונותיו של הח’ליף, אשר אינם מספיקים.


כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן

 


4 השווקים הפיננסיים מייד הבינו את הפוטנציאל המסוכן של הסחרור המפלגתי. הלירה צנחה שוב, וכך גם הבורסה. ארדואן הוא פרויקטים הנדסיים אדירים, שדות תעופה, תחבורה ומבנים, ועכשיו שום דבר לא בטוח עוד. לראשונה אי פעם בחייה, המפלגה האסלאמיסטית זקוקה לקואליציה, היא כבר לא לבד, ולכן לא ברור איזו כלכלה תעדיף. לדוגמה: גובה הריבית. היה זה ארדואן שלחץ על אפס ריבית שנים רבות, לכאורה ברוח האסלאם, כדי לשחד את ההמונים עם הלוואות זולות, אך זה היה הרסני לכלכלה, ועכשיו משלמים את המחיר. רוב החילוניים כמו גם הכורדים נוטים לשמאל, בעוד שהקפיטליזם חגג אצל ארדואן, והשווקים אהבו את זה.


טורקיה חוזרת להיות האיש החולה על הבוספורוס, וחולשה קוראת לחולשה.


הח’ליף הראשון של אירופה, ומסיבת סיום בפריז
 


5 קללת אחוז החסימה הגבוה: 10 אחוזים שנועדו לשמש מחסום הגנה. כך זה היה עבור האסלאמיסטים, שלא הצליחו לעבור את המחסום שנים רבות (האחוז הזה נועד מראש לבלום אותם), ואז, כשעברה אותו מפלגת ארדואן, זו נהפכה לקללה עבור החילוניים. הקללה התהפכה. אחר כך בלמו האסלאמיסטים את הכורדים באמצעות עשרת האחוזים, ועכשיו הקללה התהפכה, משום שאם הכורדים נכנסים, האסלאמיסטים צונחים, ואין להם עם מי לכונן קואליציה. מובן ששום מפלגה אסלאמיסטית אחרת לא הצליחה לעבור את עשרת האחוזים, ולכונן שותפות. ולכן בטורקיה זו ייצוגיות חלקית, כאשר אחוז חסימה נמוך מידי אינו טוב, וכך גם אחוז חסימה גבוה מידי.


נשק נגד אחרים עלול להתהפך לנשק כנגד עצמך.

 

 

מיהו ח’ליף? האיש שמחליף את הנביא מוחמד, לא פחות, כסמכות הפוליטית והרוחנית של אומת המוסלמים כולם. אצל השיעים הח’ליף חייב להיות מ”אהל אלבית”, כלומר צאצא ישיר של הנביא מוחמד, אחרת אין לו תוקף. אצל העות’מאנים זה מתחיל במוראד הראשון (המאה ה- 14), מקבל משנה תוקף אצל סלים הראשון, שמשתלט על ח’ליפות הממלוכים בקהיר, ולכן גם על מכה ומדינה, מה שמוסיף לגיטימציה, ונפסק ב- 1924, כלומר רצף של 700 שנים. עכשיו מבינים את דרך החשיבה של עבד אלמגיד השלישי: הרצף נקטע, לא נפסק. כאן, בוידאו נדיר, רואים את הכתרתו הצנועה של קודמו בתפקיד, עבד אלמג’יד השני, הוא הח’ליף האחרון.


הח’ליפות, עכשיו אנחנו מבינים, היא עבור רבים בטורקיה עבר ועתיד, אך בינתיים לא הווה. שימו לב ממי העתיק עבד אלמג’יד השלישי את הברכה לנתינים, כלומר הנגיעה החסודה בראש ובחזה: מ”קודמו”, עבד אלמג’יד השני.




6 תוכנית “השלום” הכורדית – מקבלת מהלומה, ולכן אלימות מחתרת ה- PKK ושל אחרים, עלולה לחזור. לכאורה השיגו הכורדים הישג, אך הם לא מוכנים ללכת עם מפלגת ארדואן. המפלגה הלאומית היא היחידה שרמזה שאולי, בנסיבות מסוימות, תהיה מוכנה להצטרף לאסלאמיסטים, אך התנאי שלהם ברור: הפסקת כל התהליך עם הכורדים. גם האסלאמיסטים יחתרו עכשיו לכיוון הלאומני הטורקי, להחזיר לעצמם קצת מן הקולות המסורתיים שלהם, שאבדו להם.


צריך לראות איך יגיב ה- PKK, שהמנהיג שלו, עבדאללה אוצ’לן, עדיין כלוא באי המבודד אימרלי.


העדתיות בולמת את ארדואן, אך אותה עדתיות עלולה לפרק את טורקיה, ברוח “האביב” האיזורי. הדמוגרפיה בולמת את ארדואן, שכן יש פחות ופחות טורקים, ויותר ויותר כורדים. הטורקים בטורקיה הופכים לעוד עדה, והיה זה ארדואן שהזהיר שבשנת 2038 הכורדים יהיו רוב במדינה.




7 זו מכה לרוע, לציר האפל טורקיה- קטר-חמאס, והארגון הכלוא בעזה עם דאעש, הבין זאת מייד, וחבר למצרים. בכל מקרה תמיכת ארדואן האיזורית תיחלש, שכן המפלגה נחלשה, והיא זקוקה לשותף, שלא יגבה את ברית “האחים המוסלמים”. ההיפך, המפלגה הכורדית, למשל, היא בעלת גוון שמאלי, הסולד מן האסלאם הפוליטי הקיצוני. קטר, הננס השחצן, אמנם עשיר בכסף, אך בלי הבריונות הטורקית – כוחה צונח.


ההמונים היו בסיס הכוח של ארדואן בחשיפה אל המזרח התיכון, אך ההמונים גם הפכו למקור חולשתו, משום שהם הבינו את הסיכון הכרוך מבחינתם בהרפתקאות האסלאמיות שלו. המזרח התיכון נתן, והמזרח התיכון לקח.




 

ועכשיו הפרודיה: הח’ליף מקבל ברצינות תהומית את נתינו, אבו מאזן, בדולמבהצ’ה החדש, בן 1000 החדרים, עם חיל משמר עות’מאני. לא, זו לא תמונה ממלחמת הכוכבים, או מ”הקוסם מארץ עוץ”, זה עבד אלמג’יד השלישי, שמתחבר נהדר להזיה ערבית אחרת, ינואר השנה.




8 המעורבות הטורקית בסערה הערבית עשויה לקבל גוונים חדשים: אם הכורדים יצטרפו לממשלה, ברור שטורקיה תצטרך לתמוך בהם יותר בעיראק, בסוריה ובמדינה עצמה. אם תצטרף מפלגה חילונית, המעורבות של טורקיה תקטן, שכן אלה מביטים מערבה, ולא מזרחה. הם סולדים מרעיונות דתיים, ברוח אטאטורק. אג’נדת “האחים המוסלמים” צפויה להתמתן, שכן האסלאמיסטים זקוקים ל”אחים” מקומיים, כדי לשלוט. ואם יקימו ממשלת מיעוט, ייבלמו בהרבה צעדים שנויים במחלוקת שלהם. הצבע של “מפלגת הצדק והפיתוח” דהה. היא נראית כמו גלויה עות’מאנית ישנה של ארמון טופקאפי.


לפני שתמשיכו במאמר, ספרו גם לחברים שלכם על האתר? אנא, היכנסו אל דף קוראי ג’יפלאנט שכאן, כשבצד ימין כתוב:הזמן את חבריך לאהוב את הדף הזה”. יש ללחוץ – “הזמן” – ליד תמונות החברים:








9 “המדינה האסלאמית”: ההגבלה על כוחו של ארדואן עשויה גם לפגוע בדאעש, בו תומכים הטורקים בחשאי, למשל בקניית נפט. ארדואן מאמין בסתר שהח’ליפות של דאעש תשרת יום אחד את הח’ליפות ההזויה שלו. עכשיו הדברים עשויים להשתנות.


עד היום פעל ארדואן כשליט יחיד, באמצעות הבובה שלו, המכהנת כראש ממשלה, אהמט דאוטוולו. אך כוחות נוספים שעשויים להיכנס, או הפיקוח מעכשיו של הפרלמנט, עלולים להטיל סייגים על ידיו, בממלכה האפלה הזו של מחתרות סוריה. כך גם לגבי ג’בהת אלנוסרה, “צבא האסלאם”, “צבא הכיבוש”, ועוד ארגונים, שהמודיעין הטורקי מתפעל בשקט, או קשור בהם.


ארדואן הפך את המדינה כולה לכלי בידיו, ל”מדינה האסלאמית”, וזה עשוי להשתנות, אחרת תיפול הממשלה, אך לא יותר מידי. עדיין מדובר באיש רב עורמה, שלא תמיד יש לו מעצורים. דאעש הוא כלי, ואנחנו כלי.





10 מובן שמבחינתנו היחלשות הרוע רצויה. בחודשים האחרונים הקצין ארדואן את הרטוריקה שלו על “אלקודס”, שלטענתו היא לב האסלאם (הרי הוא שואף להיות ח’ליף). הוא שלח בכירים דתיים שלו להר הבית, שולח צליינים אסלאמיים לירושלים, תמך בחבורת אבו מאזן ובחמאס. הוא הפך את ירושלים לסוס לרכב עליו, כמוהו כמו גמאל עבד אלנאצר, סדאם חוסין, ח’ומייני, אחמדינג’אד וצדיקים אחרים בדורם. כך גם התעמולה האנטישמית-בפירוש שלו, נגד ההון היהודי ששולט בעולם, ובמיוחד בתקשורת העולמית, ולכן חובה להילחם נגדו. בתור ח’ליף רב סמכויות ארדואן עלול היה להתנגח בנו עוד יותר, אם כי לא נראו סימנים כאלה עד היום, והוא נשאר ברמת הרטוריקה, אך אי אפשר לדעת מה תכנן. ברור שארדואן התכסיסן עוד ינסה להגשים את החלום שלו, אך עם כוח כורדי לעומתי, שרק הולך ומתגבר, זה כבר יהיה כמעט בלתי אפשרי.


למה האובססיה שלו להתערב במזרח התיכון, במצרים, בסוריה, בעיראק, ובעיקר איתנו? משום שהוא, לתפיסתו, ח’ליף על כלל איזורי המוסלמים, לא רק בטורקיה. אלא שבאו הבחירות האלה, ושרטטו קו עמוק בין מציאות רצויה למציאות מצויה, בינו לבין “הח’ליפות”, כך שעבד אלמג’יד השני למרות הכל, בכל זאת, יישאר הח’ליף האחרון.





כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או –
כ א ן.

אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת –
כ א ן.

[face-book-like]