הדת הפלסטינית

מאת ד”ר גיא בכור

 

על רקע קריסת החברה הפלסטינית, וצניחתה לעבר מלחמת כנופיות ואזרחים, ועל רקע ההסתייגות וההתעלמות של העולם הערבי והמערבי מן ההתפוררות הזו, נזכרתי במאמר שפרסמתי ב”ידיעות אחרונות” באוקטובר 2005. המאמר עורר עניין, וכדאי להציגו מחדש. לא שיניתי בו דבר. קראתי לו “הדת הפלסטינית“. 

מה ארע לפלסטינים מאז הלך יאסר ערפאת לעולמו ועד היום, כאשר יום השנה למותו בפתח? עולמם השתנה ואף התהפך. זו לא רק המנהיגות הפוליטית שלו, או מסריו. היתה זו שנה שבה שקעה “הדת הפלסטינית” בתודעת העולם, שכן הכוהן הגדול שלה הסתלק לנצח.

העניין הפלסטיני לא היה רק עניין פוליטי או היסטורי. עד כמה שהדבר ישמע מוזר הוא הפך לדת של ממש בעיני רבים בעולם, כולל אפילו חסידים שוטים בישראל, ואשר כמו כל דת יש לקבלה באופן מוחלט, בלי תהיות ופקפוקים. לדת הזו היו ריטואלים אלימים קבועים, הקרבת קורבנות, תפילות רוטיניות על “זכות השיבה” “מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים” וטקסים עונתיים של הכוהן הגדול.

הדת הפלסטינית רוויה בפרדוקסים ובניגודים. כך למשל העולם הערבי העריץ את “הדת הפלסטינית”, למרות שחלקים גדולים ממנו סולדים מן הפלסטינים עצמם. וכך העריצו רבים במערב את הפלסטינים מבלי שראו ולו פלסטיני אחד מימיהם. הדת הפלסטינית זכתה לפופולאריות עצומה בעולם לא בשל הערצת הפלסטינים אלא בשל ההתנגדות לישראל. הערצת ערפאת שימשה כיסוי לשנאת היהודים.

יאסר ערפאת כיהן כאפיפיור הבלתי מעורער של הדת הפלסטינית, אשר מעריציו הרבים היו מגיעים משלחות- משלחות ליצוק מים על ידיו. כמו בכל דת איש לא שאל מה היתה תרומתו למאבק הפלסטיני או מה היו נזקיו. כקורבן האולטימטיבי בעיני העולם הוא הפך לאליל, המבשר שחרור, מאבק נדכאים, שמאל וחירות, מבלי שאיש ממעריציו נתן לעצמו להתבלבל עם העובדות. את האייקון ערפאת היה צורך להעריץ בלבד, ולכן טבעי היה שמעריציו דאגו להעניק לו את פרס נובל לשלום.

בעצם אישיותו הוא תרם תרומה עצומה להתעניינות העולמית בבעיה הפלסטינית ולכיסוי התקשורתי שלה. דמותו היתה כה צבעונית ומוכרת בעולם, עד שהפכה לנכס לאומי של הפלסטינים. בעצם הנכס הלאומי היחיד שלהם.

אלא שהנכס הזה נעלם לפני כשנה. הכוהן הגדול פרש, ועמו החל להתמוסס העניין העולמי בנושא הפלשתיני. כיוון שכל הסובבים אותו היו והינם אפרוריים ומי שאינם מושכי תקשורת, העולם הפסיק להתעניין באובססיביות בפלסטינים. זה כבר לא כזה “סיפור”.

בשנה הזו גם איבדו הפלסטינים, ולו גם באופן חלקי, את מעמדם העולמי כקורבנות נצחיים, מקור הלגיטימציה של הדת הפלסטינית. בתקשורת העולמית הם מצטיירים כיום גם כפוגעים סדרתיים, כמי שמזוהים אוטומאטית עם טרור. ערפאת הקפיד לשמור על תדמית המסכנות. בלעדיו נותרו כיום הפלסטינים עם “ברוני מלחמה” איזוריים, כנופיות רצחניות, חמאס וג’יהאד, בריונים איזוריים, ואחד אבו מאזן, ההיפוך הגמור מערפאת: חסר שפת גוף, בורח מתיאטרליות ולכן גם בלתי מושך תקשורתית. ערפאת היה כהן. אבו מאזן פקיד. ערפאת היה כאפיה מיתולוגית. אבו מאזן – עניבה.

השאלה היא האם גם הפלסטינים עצמם פיתחו ביקורת עצמית כנגד “הדת הפלסטינית” בעקבות הסתלקות הכוהן הגדול. כמו כל דת היא הרי טוטאלית ובלתי מתפשרת, המדברת על “צדק” ו”זכות” ולא על פשרה ועל קבלת האחר. כל עוד מדברת הדת הפלסטינית על “צדק” לפלסטינים, משמעות הדבר שאין מקום לישראל ולמי שחי בה כיום. ביום שבו יתפקחו הפלסטינים מן הכת אליה שקעו זה מאה שנה, רק אז תוכל להגיע הפשרה מצידם, ועימה הסכם של אמת. אלא שלפי שעה זה עדיין רחוק מאוד.

מה שנותר לישראל הוא לנקוט בצעדים חד-צדדיים מול הפלסטינים. להתרחק ולהישמר מהם ומדת ההתרסה שיצרו, ואשר קמה עליהם כגולם על יוצרו. למרבית הטרגדיה שלהם ושלנו, לא הפלסטינים שולטים בדת הפלסטינית שיצרו, אלא, עדיין, היא בהם.