הויכוח המזרחני העצום, התנגשות, הכרעה, עם סוף מפתיע


מאת ד”ר גיא בכור

והיום רומן מתח: שני גיבורים יצריים, דעתניים, כוחניים, עם מאבק ומלחמה, יש הכרעה, ואז מגיע סיום דרמטי ומפתיע. זה מה שהתרחש בעשרים השנים האחרונות בעולם המחקר המזרחני, מאבק ששינה את פני המחקר, ואשר קשה להבין את העולם הערבי שסביבנו מבלי להכיר אותו. אנו מדברים היום על הויכוח הלוהט ביותר בתחום, שלמרבית הצער, עקבותיו כמעט ולא הגיעו לישראל, מה שמראה עד כמה נידחים אנחנו.


 


הכל מתחיל עם פרופסור ממוצא פלסטיני-נוצרי בשם אדוארד סעיד (1935-2003), פעיל באש”ף ובעניין הפלסטיני, אשר הדהים את עולם המחקר המזרחני בשנת 1978, עם פרסום ספרו “אוריינטליזם“. הספר טוען, כי המערב “המציא” מזרח תיכון מדומיין, וכאשר הוא מדבר על המערב הוא התכוון לחוקרים המערביים, לשליטים הקולוניאליסטיים המערביים, הבריטים, הצרפתיים, הגרמניים וכו’, וכי צייר בריטי שצייר לפני מאתים שנה נשים עות’מאניות שמנות וערומות בתוך ההרמון התורכי, מעולם לא ראה נשים ערומות אלה, אלא שהוא דמיין אותן כך. המערב המציא את המזרח.


מכאן שסעיד טבע את המונח “אוריינטליסט” למי שהוא מערבי, ושלט במזרח, אם הוא חוקר, איש מינהל וכך. הוא כעס על כי המערב “מתצפת” על המזרח כאילו מתצפתים על איזה שבט קדמון או על כוורת דבורים. הוא טען כי המערב לא הבין את המזרח, ולכן סילף את דמותו. לא רק זאת, לטענתו המערב ביקש לשלוט ולשעבד את המזרח, וכי הוא נוהג כך גם היום. מכאן שהמערב יכול לבצע מניפולציות במזרח כאוות נפשו, שכן הוא שולט בו ובגורלו, למשל כיבוש עיראק שלפי גישת סעיד זו מניפולציה, שכן בעילה של חיפוש נשק גרעיני – שועבדה עיראק. סעיד ראה בהיסטוריה שנכתבה במערב כלי שליטה במזרח, לשעבודו, לבצע בו מניפולציה.


 


המערב מתאר את המזרח כנחות, הוסיף סעיד, כבלתי משתנה, כשטוף זימה, כבלתי מוסרי. את “הטרור” הוא ראה כהאשמה מערבית על תופעות מזרח תיכוניות קיימות. הוא טען שהחוקרים המערביים רואים בעיקר את הפן הפוליטי של המזרח התיכון, ופחות את החברתי, הנשים, הכלכלה והחברה, ויותר את המימד הפרסונלי-האישי, פחות את התהליכים שמתרחשים כאן. בקיצור, טענתו המרכזית היא שהמערב אשם במרבית הצרות של המזרח התיכון ושל האדם המזרח תיכוני. והטענה הזו נקלטה אפילו בישראל, עם, למשל, ההסטוריונים הפוסט-ציונים, “הקשת המזרחית”, עדאלה וארגונים אחרים. הם כולם קשורים איכשהו לתפיסה הסעידיאנית.


 


הספר הזה התקבל כחומר נפץ בקמפוסים האירופיים והאמריקנים, שממילא הם שטופי תחושת האשמה עצמית, על דיכוי העולם השלישי. הוא התקבל בהתלהבות רבה במחקר האקדמי, בשמאל העולמי, בקהילות המוסלמיות ובעולם המוסלמי כולו, מבלי ששמו לב שמדובר בחוקר תרבות שכתב על היסטוריה, מבלי שיהיו לו כלים אקדמיים של היסטוריון. תומכיו של סעיד נקראו “סעידיאנים”, ומתנגדיו – “אוריינטליסטיים”, מילה שהפכה למילת גנאי, “מוסתשרק” בערבית (הבניין העשירי בערבית מתאר תופעות מלאכותיות). אוריינטליסט הוא מנוול שרוצה לשעבד את העולם הערבי.


בין הייתר טענתו של סעיד הפלסטיני כי המחקר הישראלי המזרחני הוא תועלתני, לשימוש ישראל במלחמתה נגד הערבים, כפי שהאשים את מרבית המחקר המערבי. מכאן שהוא הוציא מכלל לגיטימציה את המחקר שלנו על המזרח התיכון. בין הייתר האשים סעיד בספרו את הפרופ’ היהודי ברנרד לואיס שהוא, למעשה אבי אבות האוריינטליסטיים, ובעצם רמז שאין ערך למחקרים שלו ושל דומיו. האם מותר בכלל לחוקר ישראלי לכתוב על המזרח התיכון? והאם המחקרים שלי עצמי על המשפט של העולם הערבי, שאין להם שום קשר לישראל, נועדו לשעבד את המזרח התיכון?


 


פרופ’ ברנארד לואיס( 1916- עודנו חי ובועט), יהודי וציוני, שלימד שנים באוניברסיטת פרינסטון אולץ למעשה להיות בר הפלוגתא שלו, בשל הנזק העצום ש”אוריינטליזם” גרם לו, והוא יצא למערכה. בשורה של ספרים ומאמרים התנגח עם טענותיו של סעיד.


במי האשם, שאל לואיס, בחולה או במי שמתאר את מחלתו? המזרח התיכון אינו דמוקרטי, יש בו עריצות, אכזריות, שינאת זרים, נשים, עדות, ישראל, האם החוקר שמתאר זאת ממציא את התופעה? במי האשם במראה, או במי שעומד מולה?


 


לואיס טען עוד כי סעיד גרם נזק עצום לחברות בעולם המוסלמי, שכן מנע מהן ביקורת עצמית, שכן הן אינן אשמות בשום דבר, ואם אין ביקורת עצמית איך יתקנו את עצמן?


מאמריו של סעיד פורסמו בעיתונות הערבית, בערבית, ובעצם ניקו את מצפונן של חברות אלה. אני, טען לואיס, אני הוא זה שעוזר באמת לעולם הערבי, שכן אני כחוקר מציף בעיה, שיש להתמודד איתה. סעיד רק גורם להן נזק, תוך התחזות למי שמסייע להן.


 


זהו ויכוח מעניין, שכן שני עולמות מסתתרים מאחוריו. בעולם היהודי, שממנו בא לואיס, הביקורת העצמית, “התיקון” הוא חלק מאיתנו ומן היהדות. ראו את החברה הישראלית כמה ביקורת עצמית יש בה, על גבול המזוכיזם. זה מגיע מן ההוויה היהודית של שיפור עצמי מתמיד. לעומת זאת בעולם סביבנו, שממנו בא סעיד אין להאשים אף פעם את עצמך, רק את האחר. את הגורל, את ישראל, את ארצות הברית, את היהודים, את החברה. רק לא את עצמך. קחו למשל את מלחמת לבנון האחרונה.  אנו הצפנו מייד את כל הבעיות שלנו, בדרך לפיתרון, אך הכרזנו על “תבוסה”. חיזבאללה הסתיר את כל פגמיו, לא תיקן דבר, אך הכריז על “ניצחון”. מה עדיף?


 


עוד טענה מעניינת של לואיס: סעיד הורס את המחקר המערבי. המחקר בנוי שיכבה על שיכבה, דור על דור, וכל דור הורס מעט את מה שבנה קודמו, אך יוצק על כך שיכבת בטון משלו. העשייה הרב דורית הזו נעשית על סמך הכללים האקדמיים, שיטות המחקר, ואילו סעיד, טוען לואיס, לא השתמש בשום שיטות מחקר, רק זרק האשמות. וכיוון שמחקריו של סעיד משפיעים מאוד, לדור המחקרי הבא לא יהיה על מה לעמוד. הוא הורס את השיטה האקדמית.


לואיס ותלמידיו (למשל ד”ר מרטין קרמר) רמזו לתופעה נוספת: בגלל תחושת האשמה של האקדמיה המערבית בתחום המזרח התיכון אל מול העולם השלישי, נקלטו באירופה ובארה”ב בדור האחרון הרבה מאוד חוקרים ערבים, ואלה הביאו איתם את שיטות החשיבה שלהם. לאט לאט הם התקדמו עד שהפכו לדיקאנים ולמחליטים. במקום הסקרנות היהודית והביקורת בכל מחיר הם החלו לטאטא בעיות מתחת לפני השטיח. טרור? זו אלימות נגד כיבוש. אלימות נגד נשים? מחלות ילדות, עדות? זה ייפתר, וכך הלאה, כאשר הפוליטיקלי קורקט הורס כל חלקה טובה. לואיס אמר: זהו הרס העידן הרציונאלי המערבי.


 


אלא שלואיס הפסיד במערכה, כאשר יותר ויותר מוסדות מחקר הסתייגו ממנו. תפיסותיו של סעיד הובילו, ולואיס מצא עצמו מותקף אקדמית ואישית. הוא הרבה לבקר באוניברסיטת תל אביב, אך בעולם הרחב סעיד שלט.


 


ולפתע ארע זעזוע אדיר, אלוהים הגיח מן הקופסה, “דאוס אקס מאכינה”. הפיגוע המטפיזי של ספטמבר 2001 זיעזע את המימשל האמריקני. העובדה שהדבר התרחש אצלם בבית, באכזריות נוראה, בשינאה יוקדת, הדהימה אותם, והם ניגשו לבדוק את שורשי התופעה אצל המזרחנים שלהם, כמובן. ומה הם רואים? הכל אדוארד סעיד. אין טרור אלא זעם של עמים מדוכאים, הכל מחלות ילדות, הכל מובן, טענות שדומות לאילו של בן-לאדן. למה לא הזהרתם אותנו? שאלו את החוקרים שלהם, מפני אלקאעדה, טרור בבית? הזעזוע היה גדול.


 


ובמי נזכרו? בברנרד לואיס. מניותיו שבו וזינקו, הוא המומחה האהוב אישית על הנשיא ג’ורג’ בוש, אשר מתייעץ איתו, ובאקדמיה האמריקנית מלמדים גם את גישתו וגם את גישתו של סעיד, שמאז מותו נמצאת במיגננה. לא שלואיס ניצח במאבק האקדמי הזה, החוצה את העולם הערבי והמוסלמי כמו גם את המערבי, אך בעידן העימות בין הציביליזציות, התחדדו שני הקטבים, לא רק קטב אחד.


 


ואיפה אתם בויכוח הזה? אני התחלתי את פעילותי המזרח התיכונית בשנת 1980 דווקא עם הרוויזיה, דווקא עם סעיד, שאת ספרו קראתי כבר במקור. אלא שעם השנים התחילה אצלי תזוזה לכיוון לואיס, תזוזה שקיבלה תאוצה לאחר אינתיפאדת 2000. הבנתי שבגישת סעיד יש הרבה אי-דיוק, ואפילו אחיזת עינים. זה לא אומר שאני בצד של לואיס לכל דבר, וגם לואיס טעה, למשל בתחושתו שעיראק שלאחר סדאם חוסין אכן תלך לכוון דמוקרטי ויציב, אך כיום אני בוודאי קרוב יותר ללואיס מאשר לסעיד. אני משתדל לקחת את היסודות הנכונים משניהם, וליצור לעצמי את השיטה המתודולוגית שלי. ואיפה אתם בויכוח הגדול הזה?



לשימת לב הגולשים: האתר שלנו מתקיים בזכות המודעות המתפרסמות בו.

אנא המליצו על האתר שלנו לחברים. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.


חלון בשכונת דוקי, על היום בו נבלה האקדמיה בעולם הערבי

לימודים באנגליה! על האקדמיה הבריטית