הזדמנות שנייה בחיים – במשפט הפלילי הערבי. מה אנו יכולים ללמוד מכך?

בכיר המשטרה ניצב יעקב גנות עמד למשפט לפני למעלה מעשור, זוכה אמנם, אך נותר עם כתם. וזו רק דוגמה. האם הכתם הזה ילווה אותו לכל ימי חייו? וכיצד יוכל למחוק את הכתם הזה? האם לעולם לא? איני בא להתייחס כאן לפרשת גנות, אלא להשתמש בזה כדוגמה לעיקרון רחב יותר.


הנה משהו שהמשפט הישראלי יכול ללמוד משיטת המשפט הפלילית בעולם הערבי, בדוגמה שלפנינו המשפט הפלילי בלבנון. זהו כלי משפטי מעניין שכדאי לנו ללמוד ולאמץ אותו גם אצלנו.


 


העיקרון הזה נקרא “רהביליטציה”, דהיינו שיקום (אעאדת אלאעתבאר), וזהו מוסד המאפשר לבטל את ההרשעה הפלילית באופן שהקלון החברתי יפוג והמורשע ייחשב החל מיום הרהביליטציה לאדם שלא הורשע בכלל.  לאחר הזכיה ברהביליטציה לא תובא עוד ההרשעה בחשבון בשום צורה שהיא, גם לא כעבר פלילי.


 


מטרתו המרכזית של הרעיון היא לטהר את שם (תאהיל) המורשע בטיהור מלא כדי לאפשר לו להחזיר את כבודו בחברה, וזו חברה שנושא הכבוד מאוד מרכזי בה. במילים אחרות הגישה הפלילית הלבנונית גורסת שזהו אינטרס של החברה להעניק לחברים בה הזדמנות שנייה, שכן אז הם יחזרו להיות אזרחים תומכים ותורמים בחברה. הכוונה לפתוח להם את דלת החברה מחדש, ולהפוך עבורם דף. החברה המזרח התיכונית היא הרי חברה של שכבות. עברה שכבה אחת, ויש מקום לשכבה חדשה.


 


איך מקבלים בשיטת המשפט הערבית רהביליטציה?



  1. ריצוי העונש הפלילי. סעיף 159(1) לחוק העונשין הלבנוני קובע כי יש לבצע את הסנקציה הפלילית, כדי שאלמנט ההרתעה הפלילי יישמר.


  2. קיום פרק זמן הנדרש בחוק. יש צורך בחלוף שבע שנים אם מדובר בפשעים, או שלוש שנים ביתר העבירות.  אם אדם מבקש לקבל רהביליטציה בשנית, יוכפלו פרקי הזמן לארבע עשרה שנים ולשש שנים בהתאמה.


  3. העדר הרשעות חדשות.


 


מי שהדבר מעניין אותו, יכול לקרוא עוד על המשפט בעולם הערבי בספרי: “בין הרצוי למצוי, המשפט בעולם הערבי”, שיצא לאור בשנת 2002 בהוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה.