הזמרת פיירוז, וסוד העולם הערבי שהיה ואיננו עוד. ואולי רק הזייה היה?

מאת גיא בכור
לפני זמן רב,
כאשר הייתי ילדה קטנה,
היה ילד שבא אלי מהיערות,
שיחקנו אני והוא,
ושמו היה – שאדי.
 
שאדי ואני נהגנו לשחק ביחד בשלג,
שרנו אחד לשני ורצנו ברוח,
חרטנו את שמנו על הסלעים,
והרוח היכתה בפנינו.
 
באחד הימים,
העולם עלה באש,
אנשים החלו להילחם באנשים.
הקרבות הגיעו עד לגבעות שלנו,
הפכו את העולם.
 
שאדי רץ להסתכל,
פחדתי, צעקתי: שאדי, לאן אתה הולך?
אך הוא נעלם, הוא לא שמע אותי,
העמק בלע אותו.
 
מאז אותו יום לא ראיתי אותו עוד.
שאדי אבד לנצח.
 
השלג בא והלך, כבר עשרים פעם,
בא והלך,
ואני בגרתי, אך שאדי נשאר ילד,
הילד שמשחק בשלג.

 

סודה של אום כלת’ום

https://www.youtube.com/watch?v=xq-pqtbRRjE

 

1982, אוגוסט, ביירות. היתה לי הזכות לראות את ההיסטוריה בעינים, כאשר כעיתונאי צעיר מאוד של גלי צה”ל, סיקרתי את מלחמת לבנון, מביירות. התקופה היתה מטורפת לחלוטין, ואתם לא תאמינו לי, אך זו היתה המציאות. בתחילה השתכנו אנחנו אנשי גלי צה”ל, בקולג’ לבנות (שלא היה בשימוש בשל חופשת הקיץ, עד שעברנו לארמון של הנסיכה הסעודית) בפרברים היוקרתיים-נוצריים, של מזרח ביירות, בהרים מעל לעיר. הסביבה היא אחת היפות בעולם: בית מרי, מולסאן, ברומאנה. אילו עיירות כפריות בסגנון שוויץ ואוסטריה, עם בתי קפה יוקרתיים ומנומנמים, וכך, כאשר למטה במערב ביירות השתוללה המלחמה, למעלה בהרים היא לא הורגשה כלל.

היינו פותחים את הבוקר בשתיית שוקו שויצרי ועוגות מעשה ידי אומן בבית קפה מקסים ששכן שם, ואת הקניות היינו עושים ב”סופרמרקט רינה”, ששכן על כביש-ביירות דמשק שעבר בעיירות המנומנמות, אני זוכר ליד סיבוב חזק של הכביש, תוך עליה לגובה. שם אפשר היה להשיג שוקולד “קיטקט”, שלא היה אז בארץ, ועוד.

לאחר שראיתי אצל רינה מדף של קלטות-שמע, אזרתי עוז יום אחד ושאלתי אותה: תראי, אני לא יודע את שם הזמרת, אני רק יודע שהיא לבנונית, אני אזמזם לך את השיר, ותגידי לי אם יש לך. זימזמתי. עיניה אורו:
פ-י- י-ר- ו -ז ! אמרה, והורידה מיד קלטת, שהיתה מאז ועד היום המבוא שלי לעולם המופלא שנקרא פיירוז. הקלטת עודנה אצלי, מונחת כאן על השולחן, וכתוב עליה מאחור בחותמת: סופרמרקט רינה, ביירות. תודה סופרמרקט רינה, אני לא שוכח.

 

השיר שזימזמתי בסופרמרט בביירות היה “תני לי את החליל (נאי), ושירי“, שאז לא ידעתי שכתב אותו המשורר הנודע ח’ליל ג’ובראן (לחן: נג’יב חנקש).

 

תני לי את החליל-נאי ושירי
שכן השירה היא סוד הנצח.
וגם לאחר שאנו נעלם,
החליל ימשיך לקונן.
 
האם מצאת פעם מקלט ביער?
הרחק מהכל, כמוני?
ללכת לאורך הנחלים הזורמים,
לעלות במעלה הסלעים,
כמו לטבול בבושם,
ולייבש עצמך באור,
לשתות את השחר כמו יין.
תני לי את החליל ושירי,
השירה –
היא התפילה הטובה ביותר (מילים: ג’ובראן חליל ג’ובראן).

 

העולם הערבי: הקינה הגדולה

 

https://www.youtube.com/watch?v=jBQCjm-ymqkואז צללתי לעולם המופלא של המזרח התיכון שנקרא פיירוז (טורקיז, בערבית). קניתי קלטות, רכשתי דיסקים ונכבשתי כליל בקסם המדהים הזה, בעל קול הפעמונים. בנסיעה באיזורים צפוניים או דרומיים של הארץ, האצבע מגששת בחיפוש אחר תחנות רדיו, אולי מישהו ישמיע משהו מפיירוז. ואם כן, אז אני מאושר. זו הכמיהה לפיירוז.

בימים של רוגז או מתח, במכונית, אני סוגר את השמשה (עוד יחשבו שאני מחבל..) ופותח בעוצמה את הדיסקים של פיירוז, ומתיקות בלתי מוסברת משתלטת עלי, ותחושה של קטרזיס ואושר. שום זמר מעולם לא הצליח לנסוך בי תחושה כזו. זו מוזיקה שנוגעת בנימים הקטנים ביותר, ואכן, פיירוז היא הזמרת החשובה ביותר של האיזור שלנו במאה העשרים, ואין עוד כמוה. היא לא זמרת, היא תופעה שאותה חייבים להכיר.

היא תופעה, שכן כל כולה געגועים לעולם, שהיה ולא יהיה עוד. עולם של תמימות, כפריות, יופי פנימי, צניעות, חילוניות, ואמונה גדולה בעולם הערבי ובעתידו, אמונה שקמלה. היא שרה על הלאומיות הערבית, על לבנון, על כל מדינה ומדינה ערבית, אך היא שרה קודם כל על הדברים הפשוטים.

הנה, למשל, מתוך מאות שירים, הקלאסיקה על הבת הכפרית והיפה, שעוזבת אל העיר הגדולה, לחפש את גורלה (“אלבינת אלשלביה”), כאן באילתור עוד.

 

אך פיירוז היתה גם פרו-פלסטינית גדולה, שכן זה היה (לא עוד) דבר שהגדיר את הלאומיות הערבית, שהגדיר אותה כנוצריה במרחב ערבי. ומכאן שהיא תרמה כמה מן השירים הקשים ביותר מבחינת ישראל, אך בשל יופיים המוזיקאלי, יש להם ערך רב. כך יצא שבמשך שנים שמעתי במכונית שלי יום-יום קלטות עם השירים של הפליטים הפלסטיניים: “עוד נשוב“, יפו, חיפה, ביסאן (בית שאן) וכמובן הקלאסיקה: ירושלים. שירים שאיני מכיר עוד ישראלי שאוהב ושומע אותם במכוניתו, והם מכוונים נגדו! וכי לא אמרתי שהמזרח התיכון מלא פרדוקסים!

ירושלים, פרח העמים, אי אפשר בלי. מרטיט, למרות שאני יודע שזה לא לטובתנו. למה “התינוק במערה ואמו מרים בוכים?” בגללנו. פרדוקס. 

אך פיירוז היא קודם כל פטריוטית לבנונית. הנה השיר האחרון, לסיום, שאותו גיליתי באותה קלטת מיתולוגית של סופרמרט רינה. אם אומר לכם ששמעתי אותו במהלך רבע המאה האחרון מאות פעמים, האם תאמינו לי?

הביצוע, המלים והלחן (האחים רחבאני) – גאוניים. מה יש להוסיף: העולם הערבי בשיאו, המאה העשרים. אני זוכר שכה התלהבתי מהשיר כאשר שירתתי בגלי צה”ל. השמעתי את השיר לחברים, בהתפעלות. הם הביטו עלי כמי שהוא הזוי, בלא מעט רחמים.
כמה מים זרמו מאז, כמה סבל באיזור שלנו, כמה מלחמות, וכאילו לא היו הדברים מעולם

 

מה שהיה – לא יהיה עוד.

 

קח אותי אל גבעותיה היפות,
קח אותי אל האדמה שגידלה אותנו,
ושכח אותי, בין עצי הגפנים והתאנים,
ותן לי לשכב על אדמת הכפר הקטן שלי.
 
חלונות עתיקים מאותתים לי,
וקולות הנחלים קוראים למי שנסע,
ועינים, שמציצות מהחלונות אומרות לי:
אנחנו חברים!
 
ואני הולך בסמטאות הנשכחות,
בשעות בין הערביים,
ממתין,
לאיזו יד, שתנופף לי לשלום,
ממתין,
לאיזה קול שיברך אותי: ערב טוב!
 
קח אותי, ושתול אותי באדמת לבנון,
קח אותי לבית ששומר על הגבעה,
אפתח את הדלת, אנשק את הקירות,
ואכרע ברך, תחת השמיים היפים  ביותר.
ואתפלל:

 

https://www.youtube.com/watch?v=oieMCtzeWLg

שעשועים אכזריים: פיירוז שרה בארמית


עץ הזית הבוכה, והטיהור של הנוצרים במזרח התיכון


קללת הטנגו הישראלי, והצעד החמישי


הזעם שלי נמשך מידי – והכלל הנסתר להבנת המציאות בלבנון


הו נמל האהובים: לבנון ננטשת על ידי תושביה

“המגדלור של מה שאבד”: על חורבנה של ביירות

סודה של אום כלת’ום, והג’יהאד שישאף להחריב את הכל

לקבלת התראה למייל האישי, ולקרוא ראשונים את המאמרים:


התראה

חתרני ומסוכן: האם נשאר הומור במרחב ההרוס שסביבנו?