הידיעות על מותי מוקדמות מידי? על מובארק והשמועות על מחלתו


מאת ד”ר גיא בכור

בדיחה חמודה, שמסתובבת בימים אלה במצרים, לאחר שהנשיא חוסני מובארק מכהן זו הקדנציה החמישית, למרות שהחוקה המצרית הגבילה את הנשיאות לשתי קדנציות בלבד:


 


לאחר שנבחר כבר בפעם החמישית כנשיא, אחד מיועצי הנשיא מובארק אוזר אומץ ושואל אותו:


כבוד הנשיא, האם לא הגיע הזמן שתכתוב מכתב פרידה לבני העם המצרי?


 


הרים מובארק את ראשו, כשהוא נדהם: למה?  לאן הם הולכים?


 


*


 


אני חייב לציין מראש, שיש לי סימפטיה אישית לנשיא חוסני מובארק, אותו פגשתי רבות. יש בו חביבות פשוטה, עממיות לא מתנשאת ועורמה כפרית, עד שקשה לכעוס עליו, למרות שיש לנו בישראל לא מעט סיבות לכך. הוא נשיא כבר יותר משני קודמיו, אדם שכמעט לא שינה דבר, ובזכות כך נשאר כל כך הרבה שנים בתפקיד, מאז אוקטובר 1981, אז חוסל קודמו, הנשיא סאדאת. אלא שצעד אחד גדול שעשה מובארק לאחרונה, אותה מכה חוקתית ובטחונית לארגוני האחים המוסלמים במדינה, שינה את התמונה, אך גם הביא לו, לראשונה בחייו, התנגדות עצומה ואוייבים רבים. כתבתנו על המעשה הזה בהרחבה, וניתן לחזור ולקרוא.


 


מובארק אינו נער, בחודש מאי הקרוב הוא יציין 80 שנה, ולגילו הוא נראה טוב מאוד. הוא מקפיד על הליכה על מכשיר, דיאטה, לאחר שנהג לשחק סקווש במשך שנים, במועדון הקצינים של חיל האוויר.


האם השמועות על מחלה קשה בה הוא חולה נכונות? בשלב הזה קשה לדעת בבטחה. בשל השמועות, שמופצות על ידי גורמים אינטרסנטיים רבים, מן הימין ומן השמאל, מן האסלאם הפוליטי ומתנועת “כיפאייה” (די!) אותה מחץ לאחרונה (להלן סרטון על הפגנת עיתונאים מצריים, נגד בניו של מובארק, גמאל ועלאא, בקאהיר: גמאל ועלאא עושים במצרים מה שבא להם).
בסוף השבוע הוקרן בטלוויזיה המצרית סרטון בו נראה חוסני מובארק מסייר בעיר התעשיה “בורג’ אלאערב”, שלחוף הים התיכון, כשהוא תשוש, אך נראה תקין. טענה מרכזית היא שמובארק לא נראה בציבור כבר שבועיים, אלא שהוא ממעיט להיראות בציבור גם כך. מרוחק בדרך כלל מקאהיר, אותה עיר פוליטית תוססת, על השמועות והמחאות שלה, מסתגר הרבה בארמונו שבשארם א-שייח.


 


בשל גילו המתקדם שאלת הירושה שבה ועולה בתקשורת העולמית, למרות שבמצרים ההתייחסות ביקורתית לנושא היא אסורה על פי החוק. מובארק ממשיך לקדם את בנו השני גמאל לתפקיד היורש, אלא שהמערכת הבטחונית כנראה אינה מרוצה מן הבן, שכוחו בעיקר במפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית, והרבה פחות בצבא.


המימסד הבטחוני מעוניין במועמד מטעמו, בדיוק כשם שהנשיאים נאצר, סאדאת ומובארק באו מקירבו. המימסד הבטחוני הוא אליטה חשובה מאוד במצרים, ולא סביר שזו תוותר על כוחה. מי המועדים: השמות המושמעים הם בדרך כלל עומאר סלימאן, ראש הבולשת וסייד טנטאווי, שר הביטחון, אלא ששניהם מבוגרים יחסית, והם בבחינת ברירת מחדל. ברית של גמאל הבן עם סלימאן אפשרית, שניהם מיודדים. סלימאן היה אחד משושביניו של גמאל בעת נישואיו לבתו של מליונר מקומי. אם היורש יגיע מן המימסד הבטחוני, צפוי שנמשיך לראות קיפאון בכלכלה המצרית, והתנגדות לכל מוביליות פוליטית או כלכלית.


 


האם לאחר תום תקופתו של מובארק נראה שינוי ביחס מצרים אל ישראל? אל רצועת עזה? אל השלום? אם יהיה שינוי בכלל, הוא צפוי להיות מזערי. מצרים מתייחסת אל השלום עם ישראל כאל עניין אסטרטגי, לאומי, שאין לפתוח אותו, אם כי היא מתרחקת מישראל עצמה. די להזכיר את התפיסה המצרית האופקית, השונה לגמרי מזו הישראלית, האנכית.


באופן כולל, מצרים אינה אמור לשנות את מדיניותה המסתייגת מישראל, אך זו הרואה באי הלוחמה עם ישראל אינטרס חיוני; אינה אמורה לשנות את מדיניותה המסתייגת מן הפלסטינים, אם כי היא תמשיך לתמוך בהם ובעניינם (לא בחמאס); ואינה אמורה לסטות מן הקו הפרו-מערבי שלה, ממנו היא מתפרנסת. מצרים אמורה להמשיך ולראות באסלאם המיליטנטי והפוליטי איום על המימסד השולט שלה, ולבלום את האלטרנטיבה הזו ככל שתוכל. כיום חוסני מובארק הוא מצרים, אך מצרים, חשוב לזכור, אינה רק חוסני מובארק.



 
(ארמון הליופוליס, קאהיר. התמונות הללו הן משנת 1988, בתקופת הזקן שלי)


כאשר נפטר המלך חוסיין בשנת 1999, ובאופן מפתיע מונה בנו, עבדאללה, כמחליפו, התברר לישראל כי כל הקלפים שלה הונחו בסל הלא-נכון, אצל אחיו הצעיר של חוסין, חסן. אנו היינו בטוחים שהוא יחליף את אחיו חוסין. מכאן שיחסו של המלך עבדאללה צונן כלפי ישראל, גם משום שאצלנו לא התייחסו אליו ברצינות; לא נקשרו הקשרים הנכונים, שכן אצלנו חשבו שהדבר מיותר.


מבחינתנו מצרים עד היום היא רק מובארק והסביבה הבטחונית המאוד קרובה שלו. מעבר לכך, מסתייגים שם מישראל, אפילו שרי הממשלה. חבל שבמשך עשרות שנים לא טרחה ישראל לנסות ולכונן יחסים עם מפלגות נוספות במצרים, עם אישים נוספים, מימסדים נוספים, אפילו מן האופוזיציה. בעוד מובארק נמצא אצלנו בקשרים טובים עם מפלגת העבודה, עם הליכוד, עם קדימה, עם מרץ, עם ש”ס ועוד, אנחנו יצאנו מנקודת הנחה שממילא כולם שונאים אותנו במצרים, ואין טעם, כי הכל אבוד.


 


עדיין לא מאוחר, ניתן לעשות זאת, עם קצת רצון והרבה מאוד מאמץ קריאטיבי. ואם מובארק יכעס? הרי הוא עושה בדיוק את אותו דבר אצלנו!

מה מובארק ידע?

מי פה לוקה בנפשו