היום הרביעי למלחמה: רגע, לאן נעלם המבצע שלנו?



בין החנג’ר לקטיושות, מאמר משנת 2006, ושום דבר לא השתנה

מאת ד”ר גיא בכור

המבצע החל בעורמה גאונית, “בתחבולות תעשה לך מלחמה”, תוך שהצד השני נותר פעור פה, המום מן הנזק העצום והפתאומי, שנגרם לו; מבולבל. לא כך תכנן את המערכה. זה היה זינוק האריה שעט על הטרף שלו. התרשמתי עמוקות, כפי שראיתם במאמר הקודם.


אלא שאז, במקום להמשיך מיד בבליץ, ולהנחית את המכה הסופית, קובעת התודעה, עוד הפתעה והלם, ממשלת ישראל וצה”ל – עצרו! מיד הבין הצד השני שיש לו אוויר להתעשת, ולהפוך את המערכה על פניה, כדי לטעון אחר כך לניצחון. נכון, ההתקפות האוויריות נמשכות בעזה, עם “בנק המטרות”, אך האם לא למדנו רק לפני כשנתים וחצי שבהתקפות אוויר לא מכריעים מערכה צבאית? מערך גרילה מחופר? לא היינו כבר בסרט הזה?


הופ. נקלענו ישר ל”משולש הזהב“, למרות כל האזהרות של האתר. אם כן, בשביל מה כתבנו את הדברים אז, בשביל מה הפקנו לקחים?


איני מתכוון לכניסה של עשרות אלפי חיילים לעזה במתכונת הבירוקרטית העייפה, המוכרת בצבא גדול, כמו במלחמות לבנון שלנו, כדי שהמחבלים יזנבו בנו בפיגועים. לא ולא! המכה הבאה היתה יכולה להתמקד בבכירים, במחטפים, בהסחה, בהכנסת גורמים מפתיעים למערכה, איגופים, הפתעות, אולי בסגנון בית השבלול שלי, להיות חסרי צורה, כל כך הרבה דברים. יום במלחמה הוא הרי קריטי. זיכרו את מלחמת ששת הימים. כמה הספקנו בשישה ימים!


ביום הראשון למלחמה, בשבת, אנו קבענו את מימד הזמן, כפינו אותו הר כגיגית על חמאס. ברגע שהאטנו ואף עצרנו, הוא קובע עכשיו את הקצב.


הזמן, כמה יקר הוא, ניתן לעיצוב, גמיש, מתגמש. המשאב החשוב ביותר, המנצח האמיתי בכל מערכה. אתם יודעים שהכתיבה שלי אסוציאטיבית, ונזכרתי דווקא בשיר האהוב של להקת הרוק הבריטית המצויינת Coldplay שנקרא “שעונים” (2004). שיר מר-מתוק. השעונים מתקתקים, אין זמן. זהו הקצב הדחוף של המלחמה, וזהו, מבחינתי, שיר המלחמה הזו.



 



 


מתקתק… מתקתק… אין זמן.



 

אך לא. ממשיכים במתכונת המעייפת של הפצצות מן האוויר, פעולה מיכנית, ואיני חוזר ממה שכתבתי במאמר קודם. צה”ל הגדול עדיין אינו רוצה ללכלך את הידיים. אך נאמר לנו שאת המבצע הזה הכינו חצי שנה מראש, אז לאיפה נעלם המבצע? ואם הוא מבצע מוכן, מדוע צריך עכשיו התייעצויות על גבי התייעצויות איך להמשיך ולאן ללכת? ולא דיברנו כאן לעייפה על הצורך של התקשורת לצמצם את נזקי הלוחמה הפסיכולוגית של האויב?


ישראל מגלה הססנות, שרת החוץ מתקשרת לשר הזה וההוא בעולם, הכל מתוך הססנות ואי נחישות. קשה לראות אישה כל-כך לא נחושה, המשחקת את הנחושה והאסרטיבית. שפת הגוף שלה מסגירה את מה שהיועצים מנסים בכוח להסתיר. ההססנות היא מסוכנת, במיוחד אם מתחילים מתוך נועזות. היומיים האבודים מאז שבת הם יקבעו האם ניתפס כמנצחים במלחמה הזו, או שוב, נשיג “ניצחון בנקודות”, כשהצד השני טוען ל”ניצחון “אלוהי“, מה אתם יודעים.


אבוי, רק לפני שנתים וחצי, גיבובי פרשנות בלי סוף, מלל ומלל, ועדת חקירה לשום מקום, ודבר לא נלמד.


אומר שר הביטחון, ה”מנהיג”:  עלינו לגלות “אחריות”, בעוד שאפשר לטעון שהוא מגלה דווקא הססנות. ההססן לכאורה דואג לאחרים, לציבור, אך בעצם הוא דואג לעצמו, מה יגידו עליו. והנחוש, דווקא הוא באמת דואג לאחרים. מרוב “אחריות” מליון איש נמצאים עכשיו תחת איום טילים מעזה. קסאמים, גראדים וקטיושות. ואיפה צה”ל? בקסרקטינים.
זיכרו את אימרתו הידועה של בריגדיר שלפורד בידואל בספרו “לוחמה מודרנית”: “מעולם לא ניצח במלחמה מצביא שמצפונו ייסר אותו, או מצביא שביקש שלא להכות את אוייבו יותר מידי”.


מתקתק…מתקתק…אין זמן.




  נזיר שאל, “האם ללכת לרגיעה או למבצע גדול בעזה?” ג’ושו בתגובה סטר לו על לחיו. על הזֶן ו”פתרון” בעיית עזה.


כיצד מנצחים? כאשר משבשים את מערכיו של האויב, כאשר יוצרים אצלו תחושת אבדון פסיכולוגית
. בימים הכל כך קריטיים של המערכה, בכירינו אמורים קודם כל להתעסק עם התודעה של הצד השני, לשבור אותו. רק אחר כך יש צורך “להסביר” לעולם. זה לא זמן להסברים ולשיחות טלפון בעולם, אין זמן. זה זמן לפעולה דחופה. הייתי שמח אם שר הביטחון היה משאיר את אור הזרקורים והטלוויזיות בעולם לאחרים, ומתמקד במלחמה.


החמאס קלט מייד את ההססנות, אנשים מזהים מייד אדם הססן, וזו מדרבנת אותו עכשיו קדימה, ואת אוזלת ידו של הצבא משלמים, מי אם לא האזרחים.


יומן המלחמה מס’ 1: המערכה גולשת לסטטיות

יומן המלחמה מס’ 2: איש לא מכבד את ההססנים


יומן המלחמה מס’ 3: השכל מול הרגש. מי ינצח? ובן גוריון שוב עומד על הראש

יומן המלחמה מס’ 4: הטאו, עזה, ואופי של מים



**


אנדרטאות מנהיגינו


נשיא המדינה, שמעון פרס – שדיבר על הפלסטינים בעזה שיקימו “כפרי נופש וספורט” בישובים הפורחים שלנו, שפורקו ונהרסו, ובתי הכנסת בהם הוצתו כמו בזמן השואה – מנותק מן המציאות.


בית המשפט העליון, שכפה “מיגון” (מילת קסם שמשמעותה – בטלנות) בסכומים מטורפים על הממשלה, מכספי משלם המיסים. ובכן, היום כמליון איש נמצאים תחת איום הטילים, מבאר שבע ועד אשדוד, האם גם אותם יש למגן לפי החלטת בג”ץ? – מנותק מן המציאות.


ממשלת ישראל, שהסכימה לתת לחמאס מתנה של חצי שנה, להקים את המשטר הצבאי שלו ללא מפרע, למרות שידעה מה מוקם לה מתחת לאף, אפילו מן האתר שלנו – מנותקת מן המציאות.


אנדרטאות חלודות של אשליות, תקוות שווא חלולות, כביש ביירות-דמשק, מלחמת לבנון, אוסלו, אילוזיות מטורפות, מגלומניות אישיות,  מה להן ולציבור הישראלי, שמשלם, שוב, את מחיר האיוולת?


במלחמה הזו  – עדיין לא מאוחר. לפתוח את העינים ולהפעיל את הראש.
מתקתק…מתקתק…אין זמן.


אל הקוראים:
המאמר הבא, אודות המערכה הצבאית בעזה, יהיה, כמו תמיד, מאמר סגור לחברי מועדון Gplanet Prime, לאחר מאמר פתוח. למעוניינים לקרוא ולהצטרף – תנאי הרישום נמצאים –
כאן.

למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים – עושים זאת בלחיצה – כ א ן.

כדי לחדש את המנוי למנויים ותיקים יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.

מעוניינים להמליץ על המאמר הזה לחברים? עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה.


אז איך ננצח במלחמה הבאה?

קרקס השקרים בעזה. אז מי מתאים לתפקיד? אף לא אחד

האימפוטנציה בעזה: צה”ל צבא העם? לא, זה הצבא שכבר פוחד מן העם


 אבל יש גם חדשות טובות