"היום השלישי": הפתעות מלחמת לבנון, שנה אחרי



נפלאות המזרח התיכון, נסראללה ועליית השיעים – בפני ועדת וינוגרד

“ניצחון אלוהי” על תכסיסי הפסיכולוגיה של המנהיגות השיעית

נסראללה בצרות

מאת ד”ר גיא בכור

זוכרים את הסצינה עוצרת הנשימה בסרט “היום השלישי” (Independence Day) שבו חללית הענק המגיעה מן החלל החיצון מכסה את שמי ארצות הברית, מעל לעיר ניו יורק? כאשר לכל ברור שזהו אירוע אדיר, שישנה מעכשיו את כל ההיסטוריה העולמית? כאשר האנושות, על קטנוניותה, מתגמדת לפתע, אל מול תפעה חדשה, בלתי מובנת?


זה מה קורה בשנה האחרונה במזרח התיכון, כאשר חללית חדשה-ישנה, עצומה ונוראה למראה מכסה את שמי המזרח התיכון, גם מעל לראשינו, ומטילה צל ענק. אלא שאנחנו פשוט לא רואים אותה. כל תושבי המזרח התיכון כבר מבחינים בה בפלצות גדולה. אנחנו לא.


 


 “היום השלישי” – הסרט

זהו הסכסוך הסוני-שיעי, סכסוך עצום בשנים, הן כלפי העבר והן כלפי העתיד, שלעומתו פשוט מתגמד הסכסוך הישראלי-ערבי. הגעת הסכסוך החדש התרחשה גם בעקבות שני תהליכים גדולים: נפילת עיראק הסונית והפיכתה למדינה שיעית, ובגלל הרמת הראש השיעית באיראן. אל הגעת השיעים הצטרף גם חיזבאללה, בנסותו למסגר את מה שהתרחש לפני שנה במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי, וכנצחון אלוהי.


אלא שהנושא השיעי-סוני כל כך גדול, כל כך נפיץ לעתיד, שמלחמת לבנון מופקעת מן ההקשר הישראלי שלה, והיא הפכה בשנה האחרונה לחלק מן העימות הגלובלי המזרח התיכוני בין שתי האסכולות היריבות הללו במרחב המוסלמי. היא כבר שייכת הרבה יותר לסכסוך החדש-ישן מאשר לסכסוך איתנו.


 


התעסקתי רבות באתר שלנו בסוגיות הרתעה שלנו שנחלשה, בחוסר ההכרעה במלחמה, ובעובדה הנכונה שיכלנו להגיע להרבה יותר, אם רק היתה תוכנית אסטרטגית ברורה. אלא שהגיעה החללית השיעית-סונית, והכל פשוט התגמד. עכשיו הכל נראה לי אחרת לגמרי. כללי המשחק משתנים לנגד עינינו, בלבנון, ברשות הפלסטינית, בעיראק ובאיראן.


 


במהלך השנה האחרונה המדינות הסוניות, שהן הרוב במזרח התיכון, החלו להתארגן. לכרות בריתות נגד השיעים, להחליף אינפורמציה וקשרים. אחמדינג’אד באיראן וסיסתאני בעיראק אילצו את המדינות הסוניות להתגבש. כאן הן נזקקות לבעל ברית, וזו ישראל. הצל השיעי העצום כמעט מחייב אותם לבוא אלינו, בחשאי, והם באים, המשטרים הללו ממצרים, ירדן, סעודיה ועוד. האיום השיעי והפונדמנטליסטי עליהם גדול בהרבה מהאיום של ישראל.


 


הנה לנו הפתעה: דווקא בגלל שלא ניצחנו ניצחון גורף במלחמה האחרונה הם יכולים לבוא אלינו, שכן זהו סוג של הדדיות מאוימים. הכבוד שלהם לא היה מרשה להם לבוא, אם ישראל היתה מנצחת ניצחון מרסק בלבנון, שחצני, בסגנון ששת הימים.


 


ועוד פרדוקס: המשטרים הסונים התפללו (ואף ייעצו לנו) לחסל את חיזבאללה. במקרה כזה היינו עושים להם את העבודה, אך לא היינו מרוויחים מהם דבר. עכשיו העבודה מול חיזבאללה לא נעשתה, ואין להם מנוס אלא לשתף איתנו פעולה, או לפחות ליצור איתנו קשרים, לבלום את השיעים. מבחינתם חיזבאללה זה שיעים, איראן ואיום מבהיל.


 


נכון, ההרתעה שלנו נפגעה במלחמה האחרונה, והיפגנו יכולת מכמירת לב. אך החללית העצומה שינתה את הכללים. במקום הרתעה קיבלנו כמה נקודות אצל המשטרים באיזור, בברית של מאויימים ומפוחדים. מלחמת לבנון הצולעת שלנו שימשה קטליזטור להקמת ההתארגנות הסונית האנטי שיעית. נחלשנו צבאית, התחזקנו מדינית, והתחזקות זו, בתורה, תורמת גם היא לחוסן צבאי שלנו. אסד, למשל, יודע שאם יתקוף את ישראל, הוא תוקף במובלע גם את המחנה הסוני כולו, ויש בכך לבודד אותו ואולי אפילו להרתיע אותו. איראן יודעת עכשיו שתודות לה ולחיזבאללה ישראל אינה כה מבודדת, והיא מרוויחה נקודות איזוריות.


 


ארגון חיזבאללה מיהר וטען ל”ניצחון אלוהי” במלחמה, אך כיום גם הוא יודע שהגזים מאוד. חיזבאללה מלקק את הפצעים שטרם הגלידו. אבדותיו האנושיות היו קשות, למרות שהסתיר אותם, ולמרות סיוע איראני, השיקום של האוכלוסיה השיעית איטי ועלוב. נסראללה ממשיך להסתתר, גם מכעס השיעים, להם גרם נזק כמעט בלתי הפיך, אולי אפילו מעצמו. כאשר ביקר בפרברים של דרום ביירות, מה שמכונה הדאח’יה, גם הוא לא האמין עד כמה גדול ההרס שגרם שם צה”ל. מלחמת לבנון מחזירה את השיעים למקומם הקודם בהיררכיה החברתית בלבנון: לשוליים. היא גרמה להם לאובדן לגיטימציה, שבה וציירה אותם כמחוללי צרות, וכמי שאי אפשר לסמוך עליו.


 


היחלשותו של חיזבאללה חיזקה במקביל את ממשלת פואד סניורה. צבא לבנון העיז ומעיז יותר. הסתתרות נסראללה בצורה כה מביכה גם שנה אחרי, רק שולחת רוח גבית לצבא לבנון המשתקם להעיז יותר. היום צבא לבנון מעיז בנאהר אלבארד, אך המסר לכל המיליציות בלבנון הוא די ברור. האם זהו “ניצחון אלוהי” או סוג של קללה אלוהית?


 


נסראללה יודע שמבחינתו יהיה קשה מאוד להחזיר את הסכסוך הישן והמיטיב מבחינתו, עם ישראל. לא לבנון, לא צבא לבנון ולא האוכלוסיה שלו מוכנים עוד לכך. כיוון שהוא חייב לשמור את גחלת הסכסוך עם ישראל, שכן זו זכות הקיום של ארגון כמו חיזבאללה, הוא יחזיק את שני החטופים שלנו אצלו עוד הרבה שנים. הם גחלת הסכסוך. כיוון שיוניפי”ל חוצץ היום בין חיזבאללה לישראל, השבויים רגב וגולדווסר הם מבחינת חיזבאללה “ישראל”. הוא זקוק להם, אצלו, כמעט קיומית.


 


בדרום לבנון אין לנו פתרון. חיזבאללה חזר והתחמש, אם כי צפונית לנהר הליטאני. אך חיזבאללה הפסיד את המאחזים שלו על הגבול הישראלי, והפסיד, אולי להרבה שנים, את “ג’אבל עאמל” שמדרום לליטאני, כמאחז פוליטי-חברתי צבאי.


צבא לבנון עובד לא רע, משתף פעולה עם צה”ל בשקט, יוניפי”ל עובד בנחישות, הואקום שהיה באיזור הזה עד למלחמה, מוזער, וחיזבאללה יודע זאת. אילו נזקים שחיזבאללה מקונן עליהם, אך בשקט, כדי שלא לפגוע ב”ניצחון האלוהי” עליו מיהר להכריז.


 


אכן, אין לנו פתרון בדרום לבנון, אך יש לנו ניהול של סכסוך, לראשונה בתולדותינו. חיזבאללה יחשוב מליון פעם לפני שישוב לפגוע בישראל, שכן בכך הוא מסתבך לא רק עם המדינה הלבנונית אלא עם חצי מהעולם, שכוחותיו נמצאים באיזור, וחיזבאללה הוא ארגון הזקוק ללגיטימציה


 


מלחמת לבנון זרקה אותנו מתחום החתירה ל”פתרונות”, מלחמה או שלום, לתחום ניהול הסכסוך, באמצעים נקודתיים, בינלאומיים או זמניים. הניהול יהיה תמיד טוב מפתרון, שכן באיזור הזה קשה מאוד להשיג פתרונות מוחלטים. מלחמת לבנון היתה מבחינתנו בית ספר להכרת כללי המזרח התיכון. שלא לשאוף ליותר מידי, ולהבין שניהול משברים יחזיק מעמד יותר מכל פתרון שהוא, ל”סוף הסכסוך” בדרך זו או אחרת.


 


מלחמת לבנון, זו שאנו מציינים לה עכשיו שנה, היא המוזרה מבין כל מלחמות ישראל, שכן היא ותוצאותיה עדיין נמשכות. היא מלחמה פוסט מודרניסטית, שממשיכה להתעצב ולהשתנות גם עם חלוף הזמן. שבו המנצח והמנוצח מתחלפים במהירות, ועלולים לשוב ולהתחלף. היא מלחמה יחסית, שאינה מוחלטת, לכאן או לכאן.


 


היא נפתחה בהרבה אופוריה ב”יום הראשון”, ונסתיימה, ב”יום השני”, בהרבה דיכאון. הגענו ל”יום השלישי”, שנה אחרי, כדי להבין שמלחמת לבנון, דווקא בגלל אופי התנהלותה, וקודם כל בגלל השינויים העדתיים העצומים המתרגשים סביבנו,  גם יוצרת לנו הרבה הזדמנויות, לא פחות מאיומים. היא כבר בתחום האפור, הדינאמי, שאינו לבן כמו ביום הראשון ואינו שחור כמו ביום השני. מלחמת לבנון יצרה הרבה אפור ביום השלישי, מרחב פעולה לא רע שיש לנו כיום, אל מול הסופות שפוקדות את האיזור שלנו. אלא שאנחנו עם אפור, פשוט לא יודעים מה לעשות!  

“משולש הזהב

קריית שמונה והקללה שנתהפכה

פוטש נגד ההיסטוריה