המזרח התיכון: היום בו מחבל מתאבד פוצץ את המילים


מאת ד”ר גיא בכור

כמה גדולה היתה ההתלהבות בתחנות הטלוויזיה הערביות, הלוויניות, שחיו מן הפופולאריות העצומה של התופעה: ערב-ערב נהנה העולם הערבי לצפות בחזיון הטלוויזיוני, כיצד “לוחמי קודש” פלסטינים מתפוצצים ברחובות הערים הגדולות בישראל, והיהודים זועקים לשמיים. כמו במחזה אפוקליפטי, מטפיזי, דתי. כמין נקמה שמיימית כנגד הכופרים היהודים.


שירי הערצה מצמררים נכתבו על גיבורי הזמן הערבי החדש. ילדים למדו את שמות המתאבדים נגד ישראל בעל פה, ופובליציסטים כתבו כי זו הדרך להלחם באויב הציוני ולחסל אותו. איזה פרדוקס נורא: העולם הערבי ראה חיות ויצירתיות דווקא במוות; כאשר האקטיביות היחידה שסביבה יכול היה להתאסף היתה של הרג עצמי.



איש לא דיבר על העובדה שמדובר בטיהור אתני; שמדובר באזרחים שלווים; שמדובר בפשעים נגד האנושות; שמדובר בהערצה של תרבות מוות, אלימות נוראה וסילוף מזוויע של האסלאם. תרבות שבה האינדיבידואל הערבי הוא גרגיר קטן בשירות האידאולוגיה הגדולה, שעליו להקריב את עצמו כמובן מאליו; שאין ערך לחייו. השנאה לישראל כה יוקדת, עד כי הכל מותר. השנאה הזו עיוורה את עיניו של העולם הערבי מלראות את המחירים הכבדים.



השבוע, כאשר מחבל מתאבד התפוצץ באלג’יריה בפיגוע אכזרי במיוחד, כאשר כל יום מתפוצצים מחבלים מתאבדים בעיראק, בסעודיה, בלבנון, בסוריה, במרוקו, במצרים, באפגניסטאן,בפקיסטאן, ואיפה לא, הגלגל מתהפך. הנקמה התהפכה. מי שביקשו לנקום באחרים, הבינו כי בעצם נקמו בעצמם.


שימחת ההתלהבות בעולם הערבי נדמה. ההערצה נעלמה. עכשיו מדווחים על התופעה בתקשורת הערבית בפלצות, כמובן. מדגישים את העובדה שמדובר ברצח של נשים, ילדים ואזרחים שלווים, ובתרבות של מוות. כמה נוראה היא הנקמה: העולם הערבי שהלך לישון לאחר מסיבת המתאבדים נגד ישראל, קם בבוקר והמתאבד מתעורר עכשיו לידו. הוא כבר לא בעיה של ישראל, היא ידעה להגן על עצמה יפה. עכשיו הוא בעיה מחרידה שלו. העולם הערבי נפל בפח שטמן לנו.



*



לתופעת המתאבדים היו שלושה שלבים מרכזיים:

היא מתחילה לראשונה בעידן שלנו בלבנון, על ידי השיעים. המנהיג הרוחני של חיזבאללה, מוחמד חוסיין פדלאללה הוציא בשנות השמונים פתווא, שמותר להתפוצץ באופן מכוון מול חיילי האויב, והדבר ייחשב כמות קדושים.
אגב, הוא התיר פעילות רק נגד חיילי צה”ל, ולא בשטח ישראל. לטענתו הריגת אזרחים בפעילות ג’יהאד אסורה על פי האסלאם.



מי שקידם זאת הלאה בצורה מפלצתית היו הפלסטינים, חמאס ופתח, אשר החלו להתפוצץ בשנות התשעים בתוך אוכלוסיה ישראלית אזרחית. לא היה תקדים לשיטת הרצח הזו בהיסטוריה האנושית כולה, ואנו כחברה אזרחית צלחנו אותה בהצלחה. דרך אגב, לפני כל משא ומתן או מגע עתידי עם הפלסטינים, עליהם להתנצל כדבר ראשון על הטיהור האתני שניסו לבצע כנגדנו.



השלב השלישי היה כבר להתפוצץ בקרב אוכלוסיה אזרחית ערבית, וזו פעילות אלקאעדה ודומיה. הנימוק שמשמיע אלקאעדה לפיגועים זהה לנימוק כנגד ישראל. הטרור הדתי טוען כי מובארק, למשל, הוא מנהיג זר וכופר לא פחות מישראל! זה כבר סוג של הרס עצמי. פינג-פונג של מוות: בין המחבל המתאבד לבין החברה שלו.
בשלושת המקרים מדובר בפעולה ג’יהאדיסטית, שספק אם האסלאם המקורי היה מסכים לה בכלל.



בשנת 1996 כינס ראש הממשלה דאז שמעון פרס את צמרת מנהיגי העולם לועידה נגד הטרור בשארם א-שייח. הכוונה היתה לגנות ציבורית את הפיגועים בתוך ישראל. העולם הערבי דחה את הקריאה. הרי מדובר היה בהרוגים ישראלים, אז למה שייצא נגד התופעה? רק שנים אחר כך, כאשר האש הגיע אליו הביתה החלה מערכת התקשורת, ההסברה והפובליציסטים הערבים לזעוק מרה. אלא שעכשיו זה כבר מאוחר מידי.



המעבר משלב שניים לשלוש יצר בעיה לשונית ופסיכולוגית קשה. את הפיגועים נגד ישראל כינו הרי בהערצה ובחיוב כ”אסתשהאד” (מות קדושים) וג’יהאד. אך כנגד אוכלוסיה ערבית לא ניתן לכנות זאת כך, ולכן חזרו להשתמש במילה “אנתיחאר”, דהיינו סתם התאבדות, שהיא אסורה על פי האסלאם (והיהדות). כלומר, אם רוצחים יהודים, זה בסדר. ערבים זו כבר סתם התאבדות. דרך אגב, פיגועים נגד ישראל הם עדיין אסתשהאד, שכן הדבר הפך כבר למטבע לשון. איזו פנקסנות כפולה ומצמררת!



כאשר טרור המתאבדים נעשה כבר אצלם, מתייחסת לכך התקשורת הערבית בהרחבה. למשל טארק אלחסן, שכתב באלאהראם לפני שנתים: “עד כה נהגנו לכנות אותם אסתשהאדיון, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר של השימוש השגוי ברעיון, בפוליטיקה, במילים ובמונחים שבהם השתמשנו בעבר. ובכן, האם לא הגיעה העת לקרוא לדברים בשמם בלי לייחס להם אסמכתאות דתיות?” העולם הערבי הבין כי עירוב בין דת, פוליטיקה, טרור ואלימות יוצר תופעות בלתי נסבלות.  



המחבלים המתאבדים נוצרו קודם כל בתקשורת הערבית, בשיח, בקונצנזוס הערבי, ועל כך משלמת החברה הערבית מחירים עצומים. המחבלים הללו פוצצו את המילים הערביות, את האידאולוגיה את השמחה לאיד. המחבלים הללו מפוצצים עכשיו את החברה הערבית כולה. איזו נקמה אכזרית של ההיסטוריה.



ישראל ידעה להגן על עצמה דווקא משום שאין היא מדינה ערבית ומוסלמית, וקל יחסית לזהות בה את המחבל המתאבד הערבי, ולהתגונן מפניו. ואיך יגנו על עצמן החברות הערביות מפני התופעה שבאה  מתוכן?


ועוד פרדוקס: המחבלים המתאבדים באו לחסל את ישראל, אך דווקא הם העידו במו ידיהם כי ישראל היא חלק מן המזרח התיכון. עובדה, מה שהתרחש כנגדה קורה עכשיו במזרח התיכון כולו.

למדונו, תלמידי עזה