המזרח התיכון: נשיאים ורוח וגשם אין


מאת ד”ר גיא בכור

למביט מן הצד במתרחש בשבועות האחרונים באיזורנו נדמה כי הנה מגיע השלום המיוחל. בריאד מתכנסים ראשי מדינות ערב בקריאה לשלום עם ישראל; ראש הממשלה אולמרט מדבר על שלום כולל בטווח שנים בודדות; שרת החוץ האמריקנית מתאמת ומפגישה בין ראש הממשלה ליו”ר הרשות הפלסטינית; משלחת של הקונגרס האמריקני מבקרת בדמשק ומדברת על החזרת עצמותיו של אלי כהן; המשנה לראש הממשלה שמעון פרס מבקר ביקור רשמי בקטר; דיווחים על שחרור קרוב של גלעד שליט; מגעים במיפרץ הפרסי; ממשלת אחדות פלסטינית; ומה לא.


 


אלא, שלמרבית הצער, אילו בעיקר נשיאים ורוח, וגשם אין. כאשר בוחנים מקרוב את המתרחש, מבחינים שבאיזור שלנו סימני השלום הם רק עדות נוספת לעצבנות שאחזה במזרח התיכון כולו, ואשר ההיתלות בנושא  הישראלי היא מבחינתו מפלט או ערבות להרגעת פחדיו. כולם יודעים שעניין איראן ועליית השיעה עוד בפנינו.


ועידת ריאד לא באה לקדם שלום עם ישראל, זה הנושא האחרון שמטריד את ראשי מדינות ערב. היא באה לגבש פלטפורמה סונית בין-ערבית אל מול איומי איראן והשיעה, והמכנה המשותף הכמעט יחיד בין השליטים הערביים היא ישראל. כדי לוודא שחלילה לא יתפתח שלום מן היוזמה הערבית הזו, הודגש בה נושא שיבת הפליטים, ובכך גם נסתם עליה הגולל. היוזמה כלל אינה חדשה. מדוע היא עלתה מחדש? כדי להעיד על ההגמוניה החדשה של סעודיה, אשר קו הגבול בין העולם השיעי לסוני עובר בה כיום, לאחר שעבר בעבר רחוק ממנה, בקצה העולם הערבי, בעיראק של סדאם חוסין.


 


גם המישור הפלסטיני נראה סתום לגמרי. כאשר ביקרה כאן שרת החוץ קונדוליסה רייס עשו הצדדים קולות של נכונות להיפגש בקביעות ולהתקרב. כעת השתתק הכל, כאשר ברור לשני הצדדים שאין הרבה על מה לדבר. ממשלת חמאס מגובה בשרי פתח כקביים, אינה יכולה להסכים לשום פשרה, כאשר כל הסכמה פלסטינית צריכה לעבור בכל מיקרה את הפרלמנט הפלסטיני, הנשלט על ידי חמאס. אבו מאזן יכול לדבר עד מחר על גלעד שליט, הרבה השפעה אין לו. הוא פועל כיום כמתווך מול חמאס וייתר הארגונים לא כנשיא או כריבון.



סוריה, שנותרה כמעט לבד בעולם הערבי, עצבנית בשל פחדיה ההולכים וגוברים. מי יפיל את המשטר הזה? ארצות הברית? ישראל? האינטרנט? הקואליציה הסונית המתגבשת בפאריז בהנהגת סגן הנשיא שערק עבד אלחלים חדאם? סוריה זקוקה מאוד למפגשי משא ומתן עם ישראל, כדי להציל את המשטר, אך בשום אופן לא לשלום עם ישראל, ואת ארוחת החינם הזו, עקרה מתוכן, ישראל אינה מוכנה לספק לה. הכדור נמצא אצל בשאר אלאסד. האם יהיה מוכן לפתוח בצעדי התקרבות משלו? הסבירות נמוכה.



בהקשר הלבנוני אין על מה לדבר. השירות הטוב ביותר שישראל יכולה לספק כרגע לראש הממשלה פואד סניורה זה להתרחק ממנו. לבנון לפותה בפחדיה שלה, עדתיים, ביטחוניים, קיומיים.


 


אלא שהדבר המדאיג ביותר הוא הציבור הערבי. עד עכשיו כתבתי במאמר זה על הקשרים בין ישראל לבין הממשלות ערביות. למרבית הצער, ובמיוחד לאחר האינתיפאדה האחרונה ומלחמת לבנון, הרחוב הערבי עויין כיום את ישראל כפי שלא היה  עויין זה שנים ארוכות, ואת זאת יודע כל מנהיג ערבי, שבסך הכל מחושק על ידי הציבור שלו. די לראות את השנאה היוקדת כלפי ישראל והיהודים בטוקבקים שבאינטרנט הערבי. 


לפני הגעה לכל הסכם עם ממשלות באיזור יש צורך בעבודת שטח עצומה, בחריש חינוכי וחברתי עמוק, והמלאכה מוטלת קודם כל על שכם המנהיגות הערבית, ארצות הברית וישראל. אך איש אינו עושה דבר בעניין חשוב זה.