המלכוד של גלעד שליט, אשר לקח את חמאס בשבי


אי ההבנה הטראגית בנוגע לשבויים


מאת ד”ר גיא בכור
 


תעלומה שאין לה עדיין פתרון: איך זה ייתכן שהפלסטינים יבחרו לעולם באופציה הרדיקלית ביותר, המתריסה ביותר, הלקוחה הישר מעולם האילוזיה והדמיון? דור דור והנפילה שלו בשבי האשליה. בשנות השלושים והארבעים חשבו שימחקו יישוב יהודי קטן של רבע מליון איש, ונמחקו בעצמם; בשנות החמישים והששים חשבו על מסתננים מבחוץ שיביאו לפירוק מדינת היהודים, ואיבדו את כל עולמם; בשנות הששים קבע אש”ף באמנה הלאומית שלו (סעיף 19) שהקמת ישראל בטלה; בשנות השמונים הריעו להבטחות הסרק של סדאם חוסין, ואחר כך לאילו הנבובות מתוכן של ממשיכו, אחמדינג’אד; וכך הלאה עם חמאס, עם הג’יהאד עם האנתיפאדות שגרמו שוב ושוב להתרסקות הקולקטיב הפלסטיני, לגל חיסולים פנימיים ולהתמוטטות עצמית. שוב ושוב ושוב. קריסה אחר אסון; טרגדיה אחר התפרקות טוטאלית; מאה שנה של אסון באשמת מנהיגיהם, אך שום דבר לא משתנה. תמיד ימשיכו לבחור בדרך ההתרסה, ההתגרות הריטורית, ההתרסקות והחורבן.


 


ראו עכשיו את המנהיגות של ערביי ישראל, הפוליטית והאקדמית, אין הבדל. האין היא צועדת בדיוק באותו כיוון? היא לא תציע לאזרחים הערבים בישראל השתלבות וחיים טובים, חלילה. היא תציע להם התגרות ברוב היהודי, התבדלות ובדלנות, עד להתרסקות הבלתי נמנעת. והם תמיד יבחרו ברדיקלי ביותר, בהוזה ביותר, זה שיגיע ממעמקי עולם האשליות.


האם יימצא מהם איש חושב אמיתי, שיגיד: עצור! למדתי את לקח אבותיי, איני מוכן עוד לקללת הגורל הזו?



אני זוכר היטב כיצד הייתי מתראיין בשנות התשעים לכלי התקשורת הערביים. כאשר פרצה האנתיפאדה בספטמבר 2000 חזרתי והזהרתי באותם כלי תקשורת ערביים, ביניהם אלג’זירה ובי.בי.סי. בערבית, כי האנתיפאדה שהתחילה אז בתרועה רמה, כמו תמיד, תסתיים באסון נורא לפלסטינים עצמם, ובקריסה לאומית. איש מהם כמובן לא שמע, וכך הם חזרו עשרות שניים אחורה, כאשר איש בעולם כבר אינו מדבר באמת על מדינה פלסטינית. האנתיפאדה האחרונה שרצתה להשיג מדינה פלסטינית משופרת, הביאה למחיקת הרעיון הזה אצל רבים בעולם.


 


ציבור פלסטיני שלם מתרסק עכשיו ברצועת עזה, מאבד חיים, בריאות, תקווה וזהות. שבוי בכבלי האשליה הוא ימשיך להצדיע לחמאס ולאסון שהארגון הזה ממיט על הפלסטינים, האסון הגדול ביותר מאז שנת 1948.




היום בו נחטפה הפוליטיקה הפלסטינית 



**


 


בקרוב שנתיים לחטיפת גלעד שליט, ומשהו מוזר מאוד התרחש במהלך השנתיים האלה. הכללים השתנו תוך כדי התקופה הזו, למרבית ההפתעה הן של ישראל והן של חמאס.


 


הכללים הפלסטיניים השתנו. אם בעבר היו חוטפים כדי להביא לשחרור אסירים שלהם, היום כבר חוטפים למען השגת מטרות  פוליטיות. לא עוד דרישות הומניטריות-אישיות. במילים אחרות הרף הועלה על ידי חמאס (כמו גם על ידי חיזבאללה), מבלי ששמנו לכך לב. ישראל כל כך נכנעה בעבר לדרישות החוטפים, שעכשיו הם רוצים פירות מדיניים באמצעות החטיפה, מה אתם יודעים, לא עוד סתם אנשים. אם ישראל בטיפשותה מוכנה לשלם כל מחיר, למה שלא תכיר בשלטון חמאס, למשל? תצא משטחים פלסטיניים, למשל, או כל יעד פוליטי אחד, תמורת חייל? החטיפה הפכה בחמאס לתחליף מדיניות; היא המדיניות עצמה.


 


לרוע מזלו של חמאס, גם הכללים שלנו השתנו: אנו לא משחררים עוד אסירים בקלות כמו בעבר, אם בכלל. שורה של עסקאות סחיטה שערורייתיות הביאו את המנהיגים שלנו לעצור. הם הבינו, באיחור, שכך אי אפשר להמשיך, שכן כל חטיפה מבשרת את החטיפה הבאה, שתהיה קשה ואכזרית מקודמתה.


חלפו הימים שלמראה חצי דיסקית היינו מתעלפים מרוב התרגשות, וכמובן היינו פותחים את פנקס השיקים וממלאים את הסכומים. בינתים התבגרנו, והבנו.


 


כך השתנו הכללים. חמאס חטף את שליט בלי שלקח בחשבון שאין עוד שחרורים המוניים; אנו חשבנו שכללי המשחק הישנים נמשכים, דהיינו שבויים תמורת אסירים.  


 


כך קרה ששני הצדדים הופתעו, לאחר מעשה. “המנוולים שינו את הכללים ושכחו להודיע לי”. שניהם אינם מסוגלים כעת להגיע ל”עיסקה”, אותה מילה נוראה שהאויב כבר הרגיל אותנו אליה. האמת היא שלאור ההבנה המאוחרת שהכללים השתנו, שני הצדדים כבר אינם מתלהבים להגיע לעיסקה. חמאס אינו מעוניין לקבל כמה מאות אסירים פשוטים תמורת נכס מיתולוגי כמו חייל ישראלי ששווה הרבה יותר; ישראל אינה מעונינת לתת תמורות מדיניות תמורת חייל.


 


גם ישראל וגם חמאס איבדו לכן את הכיוון, ואין זה פשוט שכן שני הצדדים נתונים ללחץ רב מצד הציבור שלהם. המכתב שהגיע עכשיו למשפחת שליט דרך רב-הנזק ג’ימי קרטר הוא עדות לאובדן הדרך מצד חמאס. הם אינם יודעים שם מה לעשות כדי לרדת מעץ הרטוריקה עליו טיפסו. זאת בשעה שישראל איבדה כבר מזמן את קצה החוט במשא ומתן, אם היה כזה, לשחרור שליט, מרוב פגישות עקיפות, ספינים פלסטיניים ומשחקי סרק מצריים. עד כמה שזה נראה עכשיו, אין משא ומתן ממשי בין הצדדים. המכתב הוא עדות לכך שלא קורה הרבה, אם בכלל.


 


הגרוע ביותר הוא המצב הפלסטיני הכולל. הרשות הפלסטינית, ובמיוחד רצועת עזה נרקבות מרוב רדיקליות, תסיסה, אכזבה ושנאה כלפי ישראל. קשה להאמין עד כמה גרוע שם המצב. לאחר עשור של התססה מצד ערפאת ואנשיו, המשיכו עכשיו אנשי החמאס את העבודה. כך חזרה ההזיה האנטי ישראלית והתנפחה.


 


חמאס נוסד קודם כל כדי להביע את השלילה המוחלטת של ישראל, וכבר כתבתי איך אין לו אפשרות להגיע לעסקה עם השטן-מבחינתו, שעל חורבותיו הוא צריך לעמוד.


 


עבור חמאס קרה כאן דבר שלילי נוסף: פעם היתה מעין לגיטימציה לחטוף חיילים ישראליים. במסגרת קשקושי “השחרור הלאומי” של השמאל העולמי, חטיפת חיילים נתפסה כדבר לגיטימי. כך החל אש”ף את החטיפות שלו, של חיילים ישראלים במלחמת לבנון הראשונה, דבר שנמשך אחר כך אצל חיזבאללה וחמאס. ההבנה הזו נגמרה עכשיו. בעקבות חטיפת בני ערובה מערביים בעיראק ובמקומות נוספים על כדור הארץ, והמאבק נגד הטרור, תמה סבלנות העולם למעשים מעין אלה; אפס לגיטימציה. כיום מי שחוטף, חוטף גם את עצמו.


 


כך נתקע בעצם חמאס עם חייל ישראלי, שהוא כיום יותר נטל מבחינתו מאשר תועלת. אך לכוד בסבך הרטוריקה של עצמו, ובקורי העכביש של הקיצוניות וחוסר הלגיטימציה, הוא אינו יכול להיפטר ממנו, ואינו יכול להחזיקו אצלו.


 


כך חטף בעצם גלעד שליט, שלא בידיעתו, את העולם הפלסטיני כולו, כשם שחמאס חטף אותו. בעולם פלסטיני שעבר תהליך התרסקות, ואשר נכנס מחדש, כדרכו, למצב של הזיה קולקטיבית, תקוע בשבי גם החייל הישראלי, לבלי שוב. ההזיה בונה אותו כמיתוס, והוא מעצים אותה בעצם ישיבתו בשבי, בסחריר מסוחרר, שאין לו סוף, ואין לו התחלה.


מאמרי Gplanet Prime מתרבים. הרשמו עכשיו, קבלו חודש או חצי שנה קדימה, וקיראו גם את מאמרי העבר.


גלעד שליט והשד הקדוש

מדוע המשא ומתן לשחרור גלעד שליט אינו מתקדם?

הברון מינכהוזן ועסקת השבויים