הנעליים של בוטרוס ראלי


מאת ד”ר גיא בכור

לפני כרבע מאה, דומני שהיה זה בשנת 1983, בעודי כתב לעניינים ערביים בגלי צה”ל, נתבקשתי מהמערכת לסקר את הגעתו לארץ של שר המדינה המצרי לענייני חוץ ד”ר בוטרוס בוטרוס ראלי. כאשר נחת ראלי בארץ הוא ישב ישיבה זקופה בחדר האח”מים הישן של נתב”ג, ודיבר אל העיתונאים שבאו לסקר את הגעתו. הימים היו כבר אחרי החזרת כל סיני, ובוטרוס ראלי הגיע לארץ בביקור נדיר, במסגרת “השלום הקר” עליו הכריז מולנו. מצרים כבר קיבלה את סיני, ואפשר היה לקרר בחזרה את השלום איתנו.



הוא ישב בחדר, ואני ככתב רדיו אז, למרגלותיו על השטיח מקיר לקיר, מחזיק את מיקרופון הרשמקול. היבטתי עליו תוך כדי שדיבר, ואני אפילו זוכר איפה ישבתי. הוא היה מגונדר מכף רגל ועד ראשו, ומטפחת מקופלת הציצה מכיס חליפתו המצוייצת. מה שאני הכי זוכר היו דווקא נעליו. הן נצצו כמראה, ואת הרושם הזה לא אשכח גם היום. לא ידעתי שנעלים יכולות כל כך להבריק, וגם מאז לא נתקלתי בתופעה הזו. הוא סקר בצינה מרוסנת-היטב את הנוכחים, והמשיך משם לביקוריו בתל אביב (אז המצרים לא הסכימו להגיע לירושלים). הנעליים בצבע חום-כהה בוהק כמראה, הן שהדהימו אותי. את הרושם הזה לא אשכח.


 


אז לא ידעתי את מה שאני יודע היום, שבוטרוס ראלי זה, (יליד 1922) מי שכיהן אחר כך כמזכ”ל האו”ם (1996-1992, עד לפרשת כפר כאנא) וכיום כראש ארגון המדינות הפרנקופוניות שימש כגיבור הרומן הנפלא של לורנס דארל (1990-1912), “רביעייה אלכסנדרונית” (The Alexandria Quartetתורגם כמה פעמים לעברית, גם תחת השם “קוורטט אלכסנדרוני”), אחד הרומנים החשובים של המאה העשרים. הוא מספר את תולדותיו של צעיר קופטי מגונדר, הנשוי ליהודיה, ואשר חי בעיר הקוסמופוליטית אלכסנדריה, עיר הזרים התוססת שלחוף הים התיכון. הצעיר הקופטי הזה, המתואר בספר, הוא בן דמותו של בוטרוס ראלי, מי שאכן נשוי ליהודיה ממוצא רומני, לאה, שמשפחתה חייה בארץ, ולה אין שום קשר איתה.


 


בספר זכרונותיו מתגאה ראלי איך היה מנצח את משה דיין בויכוחים פומביים בעולם, ראלי עם האנגלית והצרפתית המצוחצחות שלו. אלא שיום אחד דיין התקצף לעברו במרירות כשטען כלפיו שבעוד הוא, ראלי, התחנך ביוקרתיות שבאוניברסיטאות העולם, דיין היה עסוק בהקמת מדינה ובהגנה עליה. ראלי היהיר נהנה לסקור במבט צונן את מדינת היהודים, על המבטא המשונה שלהם באנגלית הבסיסית שבפיהם, והחמור מכל, חליפות ההסתדרות שלהם, שזעזעו אותו יותר מכל.


 


ראלי קרוי על שם סבו (בוטרוס ראלי) הבאשה הגדול, ראש ממשלת מצרים, ובעל האחוזות העשיר והגאה , שנרצח בשנת 1910 על ידי לאומן ערבי, משום שנחשד בתמיכה בבריטים. הוא זה שיצר את תופעת “השלום הקר” ועודד אותה. הוא סלד מן הנשיא סאדאת, שכן זה הפך אותו למזוהה ביותר עם השלום עם ישראל, ולכן בא איתו חשבון באוטוביוגרפיה שכתב על עצמו כמזכ”ל האו”ם. אני זוכר כיצד ללא כחל וסרק הסביר אז לכתבים הישראלים, שמה שמותר למצרים, דהיינו לעשות שלום עם ישראל, אסור למדינות ערב האחרות. מה ההגיון? מצרים, אמר, היא האחות הערבייה הגדולה. יש לה ראייה רחבה ואחריות ערבית ובינלאומית. מה שמותר לה אסור לאחרות, ולכן היו אלה ראלי ומובארק שבלמו ומנעו כל קשר ישיר בין מדינה ערבית לישראל. לכן הם זעמו מאוד כאשר ישראל העיזה לחתום על הסכם שלא היה ידוע להם עם ירדן, וכך גם אש”ף.


 


ראלי היה נאצריסט, וכמוהו גם מזכ”ל הליגה הערבית כיום, ובעבר שר החוץ המצרי, עמר מוסא.


בשנות התשעים, כאשר ישראל העיזה להתקרב אל מדינות צפון אפריקה והמיפרץ הפרסי בלמו זאת המצרים בעזרת הקפאת השלום שלהם אתנו, וקרב שניהלו נגדנו בעניין החתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). במידה רבה הם אכן הצליחו, כאשר האנתיפאדה שפרצה בשנת 2000 סגרה בפנינו את מרבית השערים בעולם הערבי..


וכיום התמונה הזו חוזרת על עצמה. כיוון שהערבים הסונים במיפרץ ובצפון אפריקה מעיזים לשוב ולהתקרב לישראל, בשל הפחד המשותף מהשיעים ואיראן, נדרכים המצרים מחדש. הם ראו את ביקורו הפומבי של סגן ראש הממשלה שמעון פרס בקטר, ונדהמו מחדש. הם רואים זאת כפגיעה ישירה בהם ובמרכזיותם. הם צריכים להיות האחות הערבית הגדולה, ותואר זה אינו משאיר שום תפקיד לישראל.



היו אלה המצרים, ובראשם עמר מוסא בתוארו הכלל-ערבי “מזכ”ל הליגה הערבית”, שבלמו בשבועות האחרונים כל תיקון ביוזמת השלום הסעודית. הם הרי מעוניינים למדר את ישראל ולדחוק אותה לשוליים ככל האפשר. מבחינתם שהיוזמה הזו תמות מהר ככל האפשר, ואיך הם הורגים אותה? בשום ויתור בנוגע לזכות השיבה. ואכן, המזכ”ל המצרי של הליגה הערבית, בעצמו עושה דברו של משרד החוץ המצרי, כבר חישק את הפלסטינים כאשר אמר כי בשום אופן לא יהיה ויתור על זכות השיבה. סליחה? זה עניין שלך?


 


מצרים הגאה והיהירה עדיין קיימת, אך כיום היא מדינה שולית במרחב הערבי. ובכל זאת שומעים בקולה. היא משתמשת בקולות העבר כדי להשאיר את עצמה בתמונה. במילים אחרות, דרישתה לזכות השיבה הפלסטינית לא נועדה לדאוג לפלסטינים. זה באמת הדבר האחרון שמעניין אותה. בדרישה הזו היא קודם כל דואגת לעצמה ולמעמדה, כמי שאחראית על “העניין הערבי”, ולדחוק החוצה, ככל שניתן, את ישראל.


כל כך הרבה שנים עברו. של מלחמות, שלום, ושוב מלחמות, של אילוזיות והתפקחות מהן, של הרפתקות מתוקות וכאלה שהן מרות. אך נעליו המבריקות-ביהירותן של השר בוטרוס ראלי – עדיין מרחפות מעלינו.