הפסגה הערבית בדמשק, וצרות במצודה האחרונה


יום כיפור חדש?

פחתה סכנת המלחמה בקיץ נגד סוריה. איך זה קרה?




מאת ד”ר גיא בכור

הביטו היטב בתמונה המוזרה הזו. רואים בה את נשיא סוריה בשאר אלאסד נפגש עם שליח האו”ם הנורווגי, טרייה לארסן, בארמון הנשיאות בדמשק, שנקרא ארמון המהגרים (אלמוהאג’ירון”). אולם קבלת הפנים נקי מחפצים, להוציא תמונה מוזרה זו, התלויה ממעל, ואי אפשר להחמיץ אותה. זו תמונה של מצודה העולה באש.


מהי המצודה הזו, ומדוע היא עולה באש? למה שנשיא סוריה ישים דווקא תמונה ענקית והזויה כזו מעל לראשו? הרי זו חייבת להיות אמירה.


 


במקור אילו אנדלוסיה, גרנדה, הממלכות המוסלמיות האחרונות באירופה, הקורסות עם הניצחון הנוצרי שם, עד לחיסולן המוחלט. המשמעות המודרנית היא שסוריה היא היא המצודה הערבית האחרונה במזרח התיכון, לאחר שהמצודות הערביות האחרות כבר קרסו: זו המצרית, הירדנית, הפלסטינית, המרוקאית ועוד, במעשי שלום כוזבים עם האויב הצלבני בן זמננו, שהוא כמובן אנחנו. זו האנלוגיה הסורית הרשמית להיסטוריה הערבית, ולהגדרת מעמדה שלה. סוריה, שאהבה להגדיר את עצמה בשנות השמונים כ”מצודת העימות והעמידה האיתנה” ראתה עצמה כמבצר האחרון של הערביות, זו, שאם תיפול, תיעלם הערביות לחלוטין. היא היתה נטורי קרתא של הרעיון הערבי, שומרי החומות האחרונים.


 


כך דרש נשיא סוריה הקודם, האבא חאפז אלאסד, מעמד מרכזי אצל הערבים והערביות. בהיותו אוחז המפתח למצודה האחרונה-לכאורה, מנע תהליכים פוליטיים ערביים מול ישראל ודרש חלק בכל הקשר צבאי. כך סברו רבים במערב שסוריה אכן היא מדינה מרכזית במזרח התיכון, וגם אצלנו נפלו רבים בפח, כאשר סברו שהיא אוחזת בידה את המפתח לשלום עם העולם הערבי כולו, ולכן צריך להחזיר לה את הגולן.


 


אבוי, הנשיא האבא מת בשנת 2000, ואי אפשר היה להמשיך עוד בהעמדת הפנים הזו, שאיש לא קונה עוד בעולם הערבי. סוריה התכווצה לממדים הטבעיים שלה: מדינה שולית, שמשטרה ספק מוסלמי בעיני “האחים המוסלמים”, מדינה מנודה ומוחרמת על ידי מדינות ערביות ולא ערביות רבות. עריצות אחרונה באיזור שלנו. הבן נתפס כחלש, ובוודאי אין לו את דרישת זכות הוטו על תהליכים איזוריים, שחאפז אלאסד אחז מתוקף אישיותו הכריזמטית.


 


הגיעה היום הפסגה הערבית בדמשק, והוכיחה עד כמה מנודה היום סוריה ברחבי העולם הערבי. היא, שפעלה בשם הערביות של מפלגת השלטון שלה, מפלגת הבעת’, נמצאת היום בקצה הערביות, קרובה יותר לפרסים הלא-ערבים מאשר לאחיות הערביות. סוריה עשתה את הבחירה שלה, ובחרה לעמוד לצד השיעים והאסלאם הפוליטי שלהם, דהיינו איראן וחיזבאללה, מאשר לצד הקו הערבי המסורתי שלה. אין להתפלא איפוא, שהפסגה הערבית הנפתחת בדמשק תתנהל תחת עלבון כבד של החרמת כל המלכים הערביים וחלק גדול מן הנשיאים. מבחינת הסורים זו פגיעה קשה.


 


לא המנהיגים הערביים בלבד מחרימים. הערביות, זו שבשמה פעלה סוריה כל השנים, גם היא מחרימה, חרם שחוצה את העולם הערבי וקורע אותו מבפנים.


 


מי יחרים את הפסגה הזו מבין המנהיגים? כל החשובים.


 


מלך סעודיה, עבדאללה, שנמצא במתח עמוק עם דמשק.


 


נשיא מצרים חוסני מובארק, שבשאר לא שמע לעצותיו בנושאי לבנון והפלסטינים.


 


מלך ירדן, עבדאללה השני, שארצו השכנה לסוריה, חזרה ליחסים קרים עד עוינים איתה.


 


נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח, שזכה לאחרונה לחשיפה, בנסיונותיו לפייס בין הפלסטינים.


 


לבנון תחרים לגמרי, ולא תשלח שום נציג.


 


מלך מרוקו, מוחמד הששי.


 


נשיא עיראק ג’לאל טלבאני.


 


מלך בחריין, חמד בן עיסא אלח’ליפה.


 


סולטאן עומאן, קאבוס.


 


משעשעת הרשימה של מי שכן ישתתפו: שליט סודאן, הנמצא תחת סנקציות בינלאומיות בשל הטבח בדארפור שבארצו, נשיא אלג’יריה, נשיא מאוריטניה, שפעם סוריה החרימה כיוון שלמדינה הסכם שלום עם ישראל, נשיא תוניסיה, קדאפי ואבו מאזן. כן, הפרטנר שלנו לתהליך השלום, משתתף כמובן.


 


זה חצי מאה, ומעמדה של סוריה לא היה בשפל המדרגה כמו שהוא עכשיו. זה צריך מאוד להדאיג את הסורים. הטענה הרשמית שהמנהיגים לא הגיעו בגלל שסוריה מונעת את בחירת הנשיא הלבנוני המוסכם, מפקד הצבא מישל סלימאן, אך הסיבות עמוקות יותר. סוריה קרובה היום לאחמדינג’אד יותר מאשר למובארק או לכל מדינה ערבית אחרת.


 


*


הסורים קמו בבוקר ולא האמינו למשמע אזניהם: בדו”ח הבינים העשירי של ועדת החקירה לרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אלחרירי, ניקו אותם לכאורה, כאשר  נקבע כי “רשת פשיעה” ביצעה את הרצח, מבלי לקבוע מי עומד מאחורי הרשת. הדו”ח הזה, הראשון של שופט-חוקר חדש, ממוצא קנדי, סותר דוחות קודמים שקבעו שיש ראיות ברורות למעורבות בכירים סורים ולבנונים ברצח ההמוני, של טון חומר נפץ כדי לקטול אדם אחד. הסורים הופתעו עכשיו לטובה, ואולי לא, שכן הם עובדים מאז הרצח באינטנסיביות לחסל כל מי שמתנגד להם בלבנון, לחסל את האחראים לחקירה במשטרת לבנון, ומה לא. אם זו תהא חוות הדעת הסופית של ועדת החקירה, הרי שמתברר כי מי שנוהג בברוטליות הקשה ביותר, ינצח לבסוף.



אלא שהשמחה הסורית הזו היא קצרת זמן, שכן היועץ המשפטי של האו”ם, ניקולאס מייקל, הודיע בסוף השבוע במסיבת עיתונאים כי עד כה נאספו מעל 60 מליון דולר, לשם הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי לרצח חרירי בהאג שבהולנד. 34 מליון הועברו במזומן, ועוד 26 בהתחייבות. מאיפה הגיע הכסף? “באחרונה הגיעו תשלומים משמעותיים ממדינות במזרח התיכון”, אמר, ולכן אפשר כבר להקים את בית הדין ולהתחיל את פעולתו. מדינות במזרח התיכון? הרי לכם סגירת המעגל. ברור שאילו מדינות במפרץ הפרסי, שמעוניינות לפגוע בבשאר, עד כדי כך.


 


הועדה המנהלת את בית הדין הזה מורכבת ברובה מאויבים של סוריה והם: לבנון, צרפת, גרמניה, הולנד בריטניה, וארצות הברית. אילו תרמו מליון דולר כל אחת. כל הייתר – מאוהבי סוריה במזרח התיכון.


 


דבר אחד מצער עדיין נשאר: סוריה לא יצאה באמת מלבנון, והיא ממשיכה לטלטל את המדינה האומללה הזו כרצונה. יש לכך השלכות גם לגבינו. לאחר הפסגה עלולה סוריה לחזור לפעילות אלימה הרבה יותר, ממנה נזהרה עד עכשיו בשל רגישות הפסגה. כך גם לגבי חיזבאללה. יש לשים לב.


 


*


אתמול שיגר ארגון זכויות האדם Human Rights Watch  איגרת דחופה למזכ”ל הליגה הערבית, המצרי עמר מוסא, להעלות את נושא המעצרים הפוליטיים בסוריה, במסגרת הפסגה הערבית. עד כמה שאני זוכר זו פעם ראשונה שבה עולה נושא זכויות האדם בועידה כזו, שבעבר היתה אירוע פנים ערבי סגור. יתכן ויהיו גם הפגנות מול שגרירויות סוריה בעולם, דבר שמוסיף למבוכת המשטר העריץ האחרון במזרח התיכון. בחדשים האחרונים יש אי שקט אצל הכורדים שבסוריה, אולי בעקבות אי השקט של הכורדים בתורכיה ובעיראק השכנות. המשטר הסורי מנסה לבלום את הכורדים, אגב הפרות קשות בזכויות האדם שלהם.


 


*


הפתעה: נשיא עיראק, הכורדי ג’לאל טלבאני, לא יגיע לועידה בדמשק, ובכך מאותתת עיראק החדשה שהיא נשארת במחנה הערבי ולא עורקת אל המחנה הפרו-איראני, למרות האופי השיעי של עיראק החדשה. אין ספק שאחמדינג’אד היה שמח אם עיראק היתה חוברת לסוריה, אך זו מעדיפה דווקא להתרחק. זו נקודה חיובית לארצות הברית, ולכלל המדינות הערביות. עיראק חוזרת אל הערביות, ומתרחקת מן הפרסיות, למרות השלטון השיעי החדש. אין ספק שבקרוב נראה יותר התקרבות בין עיראק לבין מצרים וסעודיה.


 


*


ולבסוף, המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו, לא רק בקריסה המוחלטת של רעיון האחדות הערבית, אלא בעובדה המפתיעה שכיום חלק מן המשטרים הערביים קרובים יותר לישראל מאשר לסוריה, לחיזבאללה או לשיעים. הביטו מי לא הגיע, ותבינו מיהם הידידים הפוטנציאליים של ישראל בעולם הערבי. נכון, הקשרים לא יהיו פומביים, אך מאחורי הקלעים יש התפתחויות. אין ספק שאיראן, השיעים ואולי סוריה מאיימות על המערכת הערבית, אך היא כבר מוצאת את הנוגדנים שלה לעמוד בפניהם, ובמידה לא מבוטלת של הצלחה.


עם תחושה של החמצה וחשד: סירטון הסטורי של אלג’זירה באנגלית, על גלגולי רעיון האחדות הערבית, וכשלון הדמוקרטיה.



אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה. ניתן פשוט לרשום את החברים ישירות למוקד שירות ההתראות.


למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן. 


מה עושים עם בשאר? חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח

אינשאללה, הפגישה הבאה בבית הדין הבינלאומי

מחלקים סוכריות בדמשק: מדיניות אחרת באשר לשלום עם סוריה