הפרדוקס המוזר של הפיגועים: מתי הם מתרחשים?


נכבה שניה?

לכודים בכישוף

מאת ד”ר גיא בכור


עם היוודע הידיעה הסנסציונית, בקיץ 1993 על הסכם אוסלו שנחתם בחשאי, הייתי המום במשך יומיים, דבר שקורה לי לעיתים רחוקות מאוד. אני זוכר כיצד ישבתי בחדר העבודה הישן שלי, והתקשיתי להבין איך מישהו מאמין שזה יעבוד. איך זה יכול להיות? הרי אני כבר פרסמתי אז את הספר “לקסיקון אש”ף” (בהוצאת משרד הביטחון, 1991), שעליו עבדתי רק שש שנים. ראיתי עצמי מומחה בתחום, לאחר שירות צבאי של שנים כפרשן לתחום בגלי צה”ל. ואז עשיתי טעות שאני מצטער עליה. הצטרפתי לזרם. שכנעתי את עצמי שאם כולם אומרים, סימן שזה נכון. אני מצטער על כך עד היום.


 


היום הסימנים מראים שהתהליך חוזר על עצמו. שוב שוטפים אותנו בתקשורת ובממשל בספינים, כיצד המחבלים הפלסטינים מתפרקים מנשקם, תומכים בשלום, מה זה תומכים? חובבי ציון. ממשלת אבו מאזן היא המתונה ביותר, המצע שלה מתון, סלאם פיאד למד בארצות הברית, ולכן יש להסיר מחסומים, להפסיק לרדוף את המבוקשים, וללכת לועידות שלום.


 


רגע אחד, אך זה לא אותו אבו מאזן? זה שהבטיח לפליטים הפלסטיניים בלבנון שיחזרו “לבתיהם”? ויש כרגע יציבות ביו”ש כי הפסקנו לרדוף את המבוקשים, והם עסוקים עכשיו בשיקום תשתית הטרור שלהם ובהתחמשות? הם הרי חייבים לעשות זאת, כי הם יודעים שבכל מקרה העימות שלהם שם עם חמאס עוד לפניהם?


האתר שאתם קוראים בו יום-יום הוא אחד הלקחים מן הטעות לה נתתי אז יד, ועליה לא אחזור. המבחן שלי הוא סוג של אוטואמנסיפציה: אם לפי המבחנים שלי זה לא הגיוני, אז זה לא הגיוני. ראו דוגמה בדיוק לפני שבוע, כאשר המדינה כולה נשטפה בידיעה על עסקת הנשק בין איראן לסוריה, בעוד שהערכתי ההיפך, וכך היה. האתר הזה הוא, אם כן, סוג של הבנה מאוחרת.


היזהרו מן הספינים.


 


שלום הוא מלחמה


שימו לבכם לתופעה אורווליסטית מוזרה, הנשקפת לצערנו בחיינו: מתי מתרחשים פיגועים? מתי שילמנו את המחירים הנוראיים ביותר בטיהור אתני שניסו הפלסטינים לעשות לנו? בזמן תהליך מדיני לשלום. דווקא אז מתרחשים הפיגועים הקשים ביותר, שכן התהליך הזה הוא סוג של התרסה ואותו חייב הטרור לבלום. אך כאשר אין תהליך מדיני, אין גם צורך מבחינתם במאמץ לפיגועים. ממילא אין תהליך שלום.


לו היה מדובר בתהליך מדיני של שלום אמיתי, שאולי שווה את המאמץ העצום שאנו משלמים, ניחא. אך התהליכים הללו הם ברובם רגעיים ואינם מובילים לשום מוצא. אז מדוע לסבול ולהקריב?


 


בשנתיים האחרונות לא היה שום תהליך מדיני, שכן לא היה שום שותף לרצון שלנו בשלום. והנה, עכשיו, בכוח, האמריקנים לוחצים עלינו ועל אבו מאזן, שעכשיו מוצג כחובב ציון, להיכנס לסד מדיני. מה משמעות הדבר? אתם כבר מבינים. איך כתב אורוול בספרו 1984: שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום.


 


מה עדיף לנו: פתח או חמאס?


לפי ההגיון הזה עדיף לנו חמאס מאשר פתח, איתו אין לנו שום סיכוי להגיע להסדר. הפתח הרי מכניס את הפליטים, שאת שיבתם הוא דורש, ירושלים, כל שטחי 1967, המים ומה לא. אשליית השלום מכשפת, ואנו נוטים לעתים להתפתות לכזביה. עדיף לנו חמאס, האוייב המוצהר, שאין לו שום כוונה לנהל איתנו משא ומתן, והוא יסתפק בהפרדה. הם שם ואנו כאן. אך עם פתח ניכנס לסחרור מחודש, שבו, תמיד, אנו הולכים לאיבוד. שלום הוא מלחמה, מלחמה היא שלום. שמתם לב איך ביטוי ידוע אצלנו שינה את משמעותו לחלוטין? פעם היינו אומרים פתחלנד ומתכוונים לאיזור מסוכן של מחבלים. היום אומרים בתקשורת פתחלנד ביו”ש, ומתכוונים לאיזור של שלום.


 



הג’יהאד האסלאמי
בזמן הקרוב שימו לבכם לג’יהאד. בחלוקה של חמאסלנד בעזה ופתחלנד ביו”ש, התכווץ הג’יהאד ונבלע. ולשם מה איראן מממנת אותו? נוצר לו ממש צורך בביצוע פיגועים כנגדנו, כדי להחזיר את עצמו למרכז התמונה. פיגועים כנגד ישראלים זהו כלי עבודה בפוליטיקה הפלסטינית.




אחד הבכירים של הג’יהאד האסלאמי, מוחמד אלהינדי, קובע בסוף השבוע בראיון לרשת “אלערביה”, וישים ליבו כל אחד למציאות הזו:



  1. אנו לא מכירים בהחלטת אבו מאזן לפרק את הכוחות המזוינים ברשות, לא ביו”ש ולא בעזה. הארגון ימשיך לשאת נשק ולנהל מוקאוומה, לחימה, נגד ישראל. כל דרישה להתפרק מהנשק היא בגידה.


  2. לא נראה לו שאבו מאזן יפרק את הג’יהאד או יפעל לפירוקו. במילים אחרות, מדיניות המסר הכפול ברשות מצד הממשלה הפלסטינית נמשכת. לכל אחד אומרים משהו אחר.


  3. חמאס לא נתנה לארגונו שום הוראות להפסיק את שיגור הקסאמים לעבר ישראל. להיפך, חמאס, הוא אומר, היא ארגון התנגדות לישראל, ואין לה שום כוונה לעשות כן.


  4. הג’יהאד לא יכיר בשום תהליך מדיני עם ישראל, והוא יפעל לסיכולו.

סלאם פיאד וארבעים השודדים, למה אין לו סיכוי?

סוד הכסף, אולי תרצו איזו אנתיפאדה קטנה?