הפרשנים בעולם הערבי מְאַמצים, למעשה, את טענות ישראל


החיים במטריקס

פוטש נגד ההיסטוריה

מאת ד”ר גיא בכור

קשה לתאר את גודל הזעזוע, הפלצות וגועל הנפש, שאחז בתקשורת הערבית המרכזית, לנוכח ההתפרצות של חיזבאללה בלבנון. המאמרים האלה מופצים עכשיו בעיתונים ובאתרי האינטרנט המרכזיים, למשל אתר אלערביה, ברשתות הטלוויזיה ובתחנות הראדיו, ומגיעים לעשרות מליונים של קוראים וצופים. כל מערכת התקשורת הסעודית התגייסה לקמפיין ענק נגד חיזבאללה, שלא זכור לי כבר שנים רבות כמוהו.


למעשה מאמצת התקשורת בעולם הערבי את טענות ישראל אחת לאחת בכל הנוגע לחיזבאללה, לסוריה ולאיראן. שלושת אלה מוצגים עכשיו כאיום, כמוקצים, כשטניים.


 


כל הסימפתיה, ההערכה לחיזבאללה בעקבות המלחמה האחרונה נעלמת, כאילו מעולם לא היתה. מגיבור התקשורת הערבית, או לפחות כמי שהתקשורת שתקה לגבי מעלליו במלחמה האחרונה, הוא מתואר עכשיו כסוכן זר, כנטע זר, כאויב. נסראללה וארגונו מוקעים אל מחוץ למחנה הכלל-ערבי, תופעה חמורה מבחינת הארגון, המסבירה מדוע נבהל חיזבאללה ברגע האחרון, והסיג את כוחותיו. הנזקים מבחינת הארגון הזה הם גדולים, גלויים, ומביכים.


 


מילת קודש מתנפצת עכשיו לרסיסים, דבר שאיש לא היה מעיז לעשות רק לפני שבוע. המילה היא “מוקָאווַמָה“, ההתנגדות והלחימה בישראל, שנחשבה כמקודשת; מילה שעליה נשענת כל הלגיטימציה של חיזבאללה או של חמאס. זו התפתחות חמורה מבחינת הארגונים האלה, בתהליך של דה-חיזבאלליזציה, או דה-חמאסיזציה מהיר שעובר העולם הערבי. איני אומר שהדבר מרפא את הנזקים שגרם הארגון בביירות, אך יש בו כדי להסביר את המבוכה שאחזה בו עכשיו.


 


ומה כותבים בכירי הפובליציסטים הערביים? אילו המאמרים הפותחים היום של תקשורת ההמונים בעולם הערבי, ואילו מאמרים, שרק לפני שבוע איש לא היה מעז לכתוב. 



כותב היום עבדאללה בן בג’אד אלעותיבי, ביומון “אלאתחאד”,
שבנסיכויות המפרץ, והמאמר מופץ גם באתרי האינטרנט הגדולים בעולם הערבי:


 


לוחמי ‘מפלגת הפִתְנָה’, (פתנה – “שנאת האחים”, כך הוא מכנה את חיזבאללה) שוב זורעים מוות, אש והרס, אך הפעם הם מפנים את החרב שלהם כדי להרוג את הלבנונים עצמם. את אחיהם. באיזו זכות הם תוקפים את הלבנונים הסונים? האם הם לא סייעו לחיזבאללה במלחמה שלו נגד ישראל? האם לא הקריבו למענם קורבנות? איראן מבקשת להשתלט על עיראק, מנצלת את “חלשי האופי מבין הערבים”, למשל סוריה, יוצרת מדינה בתוך מדינה בלבנון, ועכשיו משתלטת גם על חמאס ועל הפלסטינים. אין להסכים לכך.


 


נפלה המסכה שמאחוריה הסתתרה מפלגת הפתנה, והתברר שזו מפלגה עדתית, מסוכנת, בוגדנית, המשרתת של איראן ושל האינטרסים שלה.


 


كان زعيم الحزب حسن نصرالله يردّد مراراً وتكراراً أنّ سلاح المقاومة لن يوجّه إلا للعدوّ الإسرائيلي، وقد أثبت في الأيام الماضية أنّه كاذبٌ كغيره من الكاذبين الذين جرّبناهم من قبل من أمثال صدّام حسين الذي ردّد مراراً أنّه لن يدخل الكويت… وسيحفظ له التاريخ هذه الجريمة مع جرائمه السابقة.


 


מנהיג הארגון, חסן נסראללה, טען שוב ושוב שנשק “ההתנגדות” (אלמוקָאוומָה) מכוון רק כנגד האויב הישראלי, ואילו הימים האחרונים הוכיחו שהוא שיקר, כמו השקרנים האחרים אליהם התרגלנו בעבר, כדוגמת סדאם חוסין, שהבטיח שוב ושוב שלא יתקוף את כווית, ואחר כך נכנס אליה עם צבאו.


 


ביומיים הפסיד חסן נסראללה את עולמו אצל הערבים והמוסלמים, וגרם לעצמו נזק הרבה יותר גדול מההישג הצבאי שלו; הוא יהיה חייב להסתלק מביירות, אם ירצה או לא ירצה; הוא הוכיח שאינו אלא חייל כנוע של מדינה זרה, חסר זהות משלו. ההיסטוריה לא תשכח לו לעולם את הפשע הזה, של החזרת קללת שנאת האחים, כמו גם את פשעיו הקודמים. טוב עשה הרוב בלבנון שלא נגרר אחרי שפיכת הדם של מפלגת הפתנה.


 


כותב היום ג’מיל אלד’יאבי, ביומון הערבי הבינלאומי “אלחיאת”:


 


חמאס חטף את עזה, חיזבאללה חוטף את ביירות, מוקתדא צדר מאיים על עיראק, ארגון אלקאעדה מאיים על העולם. אין הבדל בין מה שעשתה תנועת הטאליבן באפגניסטאן לבין מה שעשה חיזבאללה בלבנון, חוץ מהמקום והזמן. עכשיו, נשמט עלה התאנה האחרון של נסראללה, וכל תחבולותיו נחשפו.  מתה טענה הכזב של המוקאוומה, דהיינו המלחמה באויב (הישראלי – ג.ב.),  כשהתברר שהאויב האמיתי נמצא בתוך לבנון. אלא שחיזבאללה רק הולך ומפסיד. הוא הכריז מרי אזרחי בביירות והפסיד, הוא סגר את שדה התעופה ואת הדרכים והפסיד, הרים נשק בתוך לבנון והפסיד. הוא הפסיד את העולם הערבי, שפעם תמך בו ועכשיו מבין מה עומד מאחוריו.


 


הגיע הזמן לבנות מנגנון בינלאומי או ערבי שיביא לביצוע את החלטות מועצת הביטחון לפירוק חיזבאללה מנשקו, זהו צורך מיידי ונדרש, שיש להתחילו עכשיו.


 


כך סבורה גם מנאר רשוואני, שפרסמה מאמר דומה באתר “אלערביה” הפופולארי. חמד אלמאג’ד כותב היום ב”א-שארק אלאווסט”: מפלגה בריונית, מפלגת רחוב, שמבקשת לכפות את האג’נדה האיראנית שלה עלינו. מפלגה שמשקרת, מפירה את הבטחותיה, צוחקת ולועגת לדעת הקהל הערבית; מי שמסדרת את ההמונים הערביים הנבגדים.


 


טארק אלמג’יד, העורך הראשי של הניו יורק טיימס הערבי- “א-שארק אלאווסט”, כתב אתמול:


 


נסראללה הוציא מליונים כדי ליפות את דמותו, ודמות ארגונו “האלוהי”, אך מעשי הארגון מוכיחים את שקר טענת “הנשק נגד ישראל”, ואת הזיוף של נסראללה.


 


המראות המגיעים מלבנון מחרידות, כאשר השיעים שורפים את תמונות החלל רפיק אלחרירי, ובמקומם תולים את תמונות בשאר אלאסד. הם מתגאים מול מצלמות ערוץ התעמולה של סופת החול המגיעה מאיראן ומחיזבאללה, ומתנהגים אל הלבנונים כאילו הם שבויים ישראלים, ולא אחיהם בני אותה המדינה. יהיה קשה לשכוח את התמונות המזעזעות האלה.


 


הוא קורא במאמר נוסף שלו, מהיום, לערבים לצאת בעימות נגד איראן, לעזוב את מצב הפחד בו הם נמצאים ולפתוח בעימות נגד טהראן. הפחד, כתב, אינו מגן ואינו מבטיח ביטחון לערבים.


 


וחותם הכותב סאלח אלטריקי, ביומון הסעודי “שאמס”: “לפעמים אני  מתבייש להיות ערבי”. המנהיגים הערביים משקרים לעמים שלהם, כפי שאף אחד אינו משקר עוד בעולם. הנה המנהיג הסורי שאומר: זהו עניין לבנוני פנימי, בעוד שהנשק האיראני זורם לחיזבאללה דרך הגבול הסורי, כאשר סוריה ואיראן מממנות ומחמשות את המיליציה הזו.


ומייד בתום מאמרו של אלטריקי כותב טוקבקיסט אחד: “עייפנו ממפלגת השטן” (חיזבאללה- מפלגת האל, במקור).


 


**



האם כל זה מפריע או מזיז לבכירי חיזבאללה? בניגוד למה שאנו סבורים, זה מטריד אותם מאוד, שכן העולם הערבי מבצע להם את הגרוע ביותר: חושף אותם כשיעים, כמיעוט קטן בים סוני, כזרים וכשונים; קורע בבת אחת את ציור המאבק בישראל, בו כיסו את עצמם; נוגע בעצבים הרגישים ביותר שלהם; מביך אותם.



חיזבאללה היא קודם כל מפלגה ערבית, שלא היתה רוצה שישייכו אותה לפרסים ולעולמם. חשוב למנהיגיה השיוך הערבי, הקולקטיבי, שכן אחרת היא מוצגת כנטע זר בתוך עולם ערבי שלם. עכשיו, כשהמעטה האנטי-ישראלי נפל, על מה תישען חיזבאללה בעתיד?



חיזבאללה נשען על הטיעון של מלחמה בישראל כדי שלא יפרקו אותו. הוא עשה הכל כדי שנושא הפירוק שלו מנישקו לא יהיה על סדר היום. נקמת העולם הערבי בארגון הזה היא לדבר עכשיו רק על פירוקו מנישקו. ליצור את הסחף התקשורתי והבינלאומי למהלך הזה.
מי יעשה זאת? מי “יתלה את הפעמון”, במקום שבו אפילו ישראל לא הצליחה? זו, בינתים, שאלה אחרת.



 


**



ועוד דבר. מתחילת האתר שלנו טענתי שהעולם הערבי אינו קונה את טענות הרהב של חיזבאללה, כאשר היחידים שקונים אותן – אלה אנחנו. לימדתי כאן את התכסיסים של המנהיגות השיעית לדורותיה, כיצד לאחז את עינינו, וכיצד לטעון לניצחון “אלוהי”, כאשר אפילו בסביבה הערבית לא קונים זאת; אלא שלא היתה לי אף פעם הוכחה. עכשיו – יש לי.

המאמר הזה אינו עוסק, איפוא, רק בעולם הערבי ובגישתו לחיזבאללה. הוא עוסק גם בנו, ובדרך התבוסתנית, המביכה, הקודרת, הנידונה למַכָה, שבה אנו מביטים בארגון המתוחכם, אבל גם השקוף, הזה.



שקרים, הזיות ובטחון עצמי
 
לאחר חיסול מורנייה: נסראללה והאופציות הנסוגות שלו

איקארוס הלבנוני והמשיחיות השיעית



כדֵי שנפנים, אנא, שלחו את המאמר הזה לחברים. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה. למצטרפים החדשים לאתר, ניתן להירשם, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם.