הרצל, בחורה שננטשה, ואנחנו. פיצוח סוד יחסינו עם הערבים


מאת ד”ר גיא בכור

עלילת הספר “אלטנוילנד“(1902, “ארץ ישנה-חדשה”), ספר הנבואה של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, היא מוזרה מאוד. הספר מתאר צעיר יהודי- וינאי בן תפנוקים בשם פרידריך לוונברג (
Löwenberg), המחליט להתאבד משום שאהובתו עזבה אותו. לפני שהוא מבצע את המעשה הוא נתקל במקרה במודעה של אריסטוקרט גרמני-פרוסי נוקשה בשם קינגסקורט (Kingscourt), המציע לו להצטרף למסע התבודדות באי באוקיינוס השקט. בדרכם לאי, השניים עוגנים בנמל יפו, מסיירים בארץ, ומוצאים אותה בלתי מפותחת ומיושבת בדלילות.


 


לאחר 20 שנה של התבודדות באי, חוזרים שני הנוסעים לארץ ישראל ושוב תרים אותה, על מנת לראות את השינויים שחלו בה לאחר שהוקמה בה “מדינת היהודים”. השינויים הפעם הם עצומים, היהודים פיתחו את הארץ לבלי הכר, טכנולוגית, מדעית ואנושית. רמת החיים זינקה לממדים אירופיים, והחיים שם נעימים ונוחים. בירושלים הקימו היהודים את בית המקדש. זוהי ארץ חופשית, הפתוחה בפני כל, במיוחד בפני האזרחים הערבים (לכן בלתי נכונה הטענה שחוזה המדינה לא ידע שישנה בעיה ערבית בארץ ישראל. אלא שהוא ראה אותה באור רומנטי).


 


כאשר השניים מגיעים לביקור השני שלהם, מתנהלת בארץ היהודים מערכת בחירות, בה משתתפים גם הערבים, כאזרחים שווי זכויות.


בחיפה פוגש האציל הפרוסי האורח את רשיד ביי, מערביי הצפון. אומר לו האציל:


 


“אנשים משונים מאוד, אתם המוסלמים! האין אתם חושבים את היהודים האלה למשיגי גבול?


 


“נוצרי, מה מוזר דיבורך”, ענה לו רשיד בחביבות. “האם תחשוב לשודד מישהו שאינו לוקח ממן דבר אלא נותן לך משהו? היהודים עשו אותנו עשירים, מדוע שנכעס עליהם?


ראה, זה כפר ערבי. אתם יכולים לראות את המסגד הקטן. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מאי פעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר… והכל בזכות היהודים”.


 



כך בפנטסיה היהודית, שהולידה את מדינת ישראל, הארץ הישנה-חדשה.


 


במילים אחרות, החלום הציוני לא היה רק שהאיזור הערבי יקבל את הלאומיות היהודית, היא הציונות. החלום היה שהוא גם יאהבו אותנו! אם חושבים על זה, אנחנו לא חיפשנו כאן פינה יציבה וחמה עבורנו. חיפשנו בעיקר אהבה! רגש!


 


זו היתה הטעות היסודית שהנחתה אותנו בעשרות השנים אחרונות ביחסים הרומנטיים עם הערבים, וכמו בחורה שננטשה רדפנו אחרי המחזרים הפוטנציאליים, כמעט מתחננים, שיאהבו אותנו.


 


מן הסיבה הזו תרגמנו באופן בלתי מודע את השלום עם מצרים מחוזה מדיני וממשלי בין מדינות בעלות אינטרס – לחתונה! לרומן, וכמה התאכזבנו שלא כך קרה.




 







כיוון שתפסנו את החוזה הזה, ואילו שבאו אחריו, כהסכם נישואין, “הסכם קבע”, הסכמנו לשלם מחירים גבוהים מאוד. הסכמנו לשלם לצד השני מחיר גבוה, העיקר שיתחתן איתנו. אם היינו מבינים שחתונה אין כאן, אלא בעיקר התקרבות של אינטרס, היינו מבינים שאין צורך גם לשלם מחירים כה יקרים.


 


כל דרך המנהיגות של מנהיגינו ושלנו היתה תמיד של חיזור, פיתוי, מבלי שהבנו שדווקא החיזור הזה מעורר תחושת ריחוק בצד השני, אם לנקוט בלשון עדינה. כך, לא רק שלא קיבלנו את האהבה שלה ציפינו, ושעליה שילמנו בכסף מלא, אלא עוד התרחקו מאיתנו במיאוס!


 


איזו מכבסת מילים היתה לנו, שכל כולה פיתוי נסתר, הזמנה לרומן, שתוביל כמובן ל”חתונה”.


לדוגמה, כעניין אקטואלי, בכל הנוגע לגבול שלנו עם הצד השני, תמיד השתמשנו במילים מכובסות, העיקר לא לדבר על “גבול”, על ניתוק  ופירוד, חלילה:


 


הגדר הטובה


 


פארקים תעשייתיים


 


נורמליזציה


 


“כרם שלום” (שם המעבר)


 


פישור ובוררות (על משקל “שלום בית”)


 


מעברים (חלילה לא ‘תחנות גבול’)


 


אי השלום (נהריים)


 


קו התפר


 


דו-קיום


 


רצועת הביטחון


 


“שכנות טובה”


 


קיום בשלום


 


כיבוש נאור


 


ובכלל “גבול השלום” עם מצרים וירדן.


 


וכמה אנחנו מתייסרים שהצד השני רק בורח, ואנחנו רודפים אחריו: בבקשה, תאהב אותנו! ואם אין זה קורה בגלל הרגש, אנו הצענו הרי כסף. נעלה לכם את רמת החיים, נקנה את אהבתכם בנזיד עדשים, בהסכם פאריז, נגייס עבורכם כסף ואולי נזכה סוף סוף באהבה.


 


בתחילה היו לנו יומרות רבות לגבי החתן המיועד: בשנות התשעים חשבנו שנזכה בחתן הנוצץ מכולם: במזרח התיכון כולו, מה אתם יודעים. זה יהיה מזרח תיכון חדש, מחזר צעיר ורומנטי, וכבר פינטזנו על החתונה בדמשק ובאבו דאבי. נו טוב, זה לא קרה.


 


אחר כך רדפנו אחרי חתן פלסטיני, וכבר פינטזנו על חתונת שתי המדינות לשני עמים, עם הסכם חתום, כמובן. אללי, גם זה לא קרה. סיימנו כאישה מוכה.


 


 מי נשאר לנו בסטוק? ערביי ישראל? טוב, מיד החלנו לדבר על דו-קיום, “שירות לאומי”, אך מה זה? גם הוא לא רוצה?? אז, מי נשאר עבורנו? עוד נישאר עריריים!


 


נו, ועכשיו, גם עזה ברחה לנו, והתחברה עם מישהו אחר, למגינת ליבם של רבים אצלנו.


 


להתנתק מכל המחזרים, שאינם מחזרים כלל. איזה כאב לב. להסתגר בבית, מאחורי הגדרות, בלי אף אחד. אבל הרצל לא חזה את זה כך..


 


ומה הסוד? אם נרדוף אחריהם, כמו מחזרת אומללה וחסרת כבוד עצמי, הם תמיד יברחו. ביום שנפסיק לרדוף, ונשמור על כבודנו, דווקא אז הם יבואו.


 


על עטיפת הספר “ארץ ישנה חדשה” כתב הרצל בגרמנית את סיסמתו הנודעת: אם תרצו אין זו אגדה (Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen). היינו צריכים מאה שנה כדי להבין את המשמעות, אך הפעם היא במהופך. “אם תרצו”, אין המשמעות לפי הפירוש החדש שלי לרדוף ולהתחנן. שבו בשקט, זה כבר יקרה לבד. רק, בבקשה, לעולם אל תתחננו.



אנא, המליצו על המאמר הזה לחברים. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.

כידוע, ניתן להירשם כדי לקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים יישארו שלכם לתמיד.


מסודות המזרח התיכון: קסם האחוזים המתהפכים

הטומאה הישראלית לא נמחתה, אפילו בועידת הפיוס

מדריך לצייד דרקונים: ישראל ומלחמתה במפלצות המזרח התיכון