והיום גירוש שדים: צא, דיבוק צא!


הברון מינכהאוזן, התקשורת וסוריה. כמה לקחים מפתיעים על מצבנו 
 

מאת ד”ר גיא בכור


 


לפני כשנתיים קיבלתי צלצול מתיאטרון חולון. השחקנית והרקדנית דבורה ברטונוב, מאוד אוהבת את ההופעות שלך בתקשורת, והיא מבקשת שתופיע בסלון התרבותי שלה, היתה הבקשה. ברטונוב גרה בחולון, ומתברר שתיאטרון חולון מסייע לה בהפקת אירועי הסלון שלה. האם תסכים לתת הרצאה? הסכמתי מייד, והוספתי, “בכבוד רב”. קיבלתי כתובת בחולון, ונסגר התאריך.


 


אמרתי לעצמי, מי שהופיעה בהצגת הדיבוק המפורסמת עם חנה רובינא (בתמונה), ב”ריקוד הקבצנים” הנודע, המפחיד והאבסטרקטי, מי שהופיעה בעצמה בצעירותה בסלון התרבותי של אלברט אינשטיין בברלין, בתו של מייסד תיאטרון הבימה, מזמינה אותי. איך אסרב?



כאשר הגעתי למקום הופתעתי לגלות שהסלון שוכן במקלט של בניין מגורים רגיל, ללא שום סימן חיצוני. ריצפת המקלט מצופה פרקט יפה ומזמין, ומסביב סודרו כיסאות. למעשה היה זה סטודיו למחול. הקהל החל להגיע בערב חורפי, ואילו היו חבריה של ברטונוב, האליטה התרבותית האמיתית שלנו. והנה, גם היא הגיעה, זקופה, עירנית וחיונית, לדעתי היא צריכה להיות כבת 90. היא ישבה דווקא בסוף, מוקפת בחברים, והחלתי בהרצאה בת שעה וחצי. ראיתי איך היא עוקבת אחר כל תנועה בהרצאה, שאצלי היא גם סוג של הופעה. עיניה הנמרצות עקבו אחר כל תנועה, וראיתי שהיא בוחנת אותי מקצועית, כשחקנית ומורה לדרמה.


ההרצאה היתה מוצלחת, הקהל שאל ונהנה, אני נהניתי, ואז היא סימנה לי להתקרב אליה, שכן קשה היה לה כבר לצעוד, ואמרה לי בחיוך רחב “תודה”, ואני ראיתי בכך מחמאה גדולה. רק בריאות ונחת לך, גב’ ברטונוב.



זאת דבורה ברטונוב, שזכתה להופיע בהצגה החשובה בתולדות התיאטרון העברי לדורותיו: צא, דיבוק צא!


 


*


 


כבר קיבלתי כמה תגובות כועסות מן הימין שלנו, על שאני מסייע בחיסול שד הפצצה האיראנית. הרי השד הזה כלל אינו קיים, ואם יהיה, הוא אינו מופנה לישראל כלל וכלל, וראינו את הדברים גם בדו”ח כל גופי המודיעין האמריקניים. אך אם מחסלים את השד שלא נולד וגם לא ייוולד, איך הימין יפחיד את הציבור שלנו?


ובו בזמן קיבלתי גם כמה תגובות נזעמות מן השמאל שלנו, הכיצד זה אני נותן יד לחסל את השד הדמוגרפי, בפרסום מאמריו המעניינים של הצוות המדעי בראשות יורם אטינגר, שמפרסם אצלנו אחת לחצי שנה. המסקנות הללו נשענות היטב על דו”חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והם נתמכים במחקר שנעשה אך לאחרונה במשרד ראש הממשלה. הרי אם אין שד דמוגרפי, איך יצדיק השמאל את דרישתו הנזעמת ל”החזרת שטחים”?



ובמקביל חלק מן הציבור כועס עלי, שבניגוד לתקשורת הישראלית הרגילה (אותה אני כמעט ולא קורא) אינני משחיר מספיק את המציאות בה אנחנו חיים! איך זה ייתכן שאנחנו משק כלכלי מזנק ומצליח, איך זה ייתכן שיש בנו כוחות אדירים, שאנחנו מתחילים ללמוד את כללי המזרח התיכון, ולא באופן אוטומאטי מזנקים לעזה בקפיצת ראש, על כל המשתמע מכך? לא ייתכן!


 


אל תטעו, חבריי. מרבית הציבור מזדהה מאוד עם הנכתב באתר שלנו, ואני מקבל מכם עשרות תגובות ביום (סליחה שאני לא מצליח לענות לכולם), ודווקא זה מלחיץ את הפוליטיקאים, שכן אם אין שדים, איך הם ייבחרו?


 


מה אנו למדים מכך?


 


בלי משים, המצע עליו עומדים הן הימין והן השמאל בארץ רועד וקורס תחת רגליהם, והם מתחילים להבין זאת. זהו מצב מדאיג מאוד מבחינתם. אם אין בעיה דמוגרפית בישראל, האג’נדה של השמאל פחות רלבנטית. ואם אין איום איראני קיומי, מהי מידת הבחירות (מהמילה להיבחר) של הימין? בעיה.


 


אנו מבינים מכאן, שהפוליטיקאים בישראל נבחרים בדרך כלל על סמך ההפחדה. מי שמפחיד יותר, הוא הזוכה. לא מי שמבטיח יותר, מי שמדגיש חזון עתידי נפלא, או חיים טובים ומאושרים. לא. מי שמאיים בשרטוט חזון שחור וקודר, הסיכוי הוא שלו. אנו ציבור של אנשים מפחדים. ממי? מהערבים, מהאטום, מחיזבאללה, מסוריה, מעצמנו, מהחרדים, מהסלולארי, מהקוליפורמים בחומוס, ממי לא. גם חזונות הפוליטיקאים מושתתים לכן על הפחד, כאשר כל אחד מהם מתיימר להציל אותנו!


 


Gplanet  משפיע. אם לא היה משפיע על מקבלי החלטות או על הציבור, לא היו טורחים להגיע אלי, וזה טוב.


 


ולבסוף, אתם מבינים, חובת הנאמנות שלי היא אך ורק לכם, הגולשים והקוראים שלי. החברה שלנו חשובה לי, והפעם, בטקס שמפחיד רבים, בגירוש שדים, שהתרגלו לחיות בתוכנו ולעשות כבתוך שלהם. זהו לכן טקס הכרחי: צא! דיבוק, צא!


 



מי ישמיד אותנו היום? על ז’אנר האימה בתקשורת הישראלית 

הסוד של מפח הנפש הישראלי 

7.7%, אך אבוי, כולם בוכים