חידת אחמדינג'אד


מאת ד”ר גיא בכור

די להבין באיזה התנשאות מדברים בעולם הערבי על הפרסים, כדי להבין כי לנשיא הנוכחי של איראן אין הרבה סיכויים לאחד את העולם הערבי והמוסלמי מאחוריו, כפי שהיה חולם לעשות. הוא בן מיעוט שיעי קטן של כ- 15% בתוך ים סוני, והאחרונים לא יסכימו וגם לא הסכימו שאיראן תנהיג אותם. מסיבה זו בדיוק נכשל “יצוא המהפכה” של איראן מאז עליית חומייני לשלטון, חוץ משני מקומות בודדים: לבנון ודרום עיראק, שם שוכנים ריכוזי השיעים הגדולים האחרים מחוץ לאיראן.



אלא שלאחמדינג’אד שאיפות הגמוניה עיקשות על העולם המוסלמי כולו, ולכן יש רק נושא אחד שיכול להביא אותו קרוב לשאיפתו, כאשר מרחבי העולם הערבי והמוסלמי יתייצבו אולי מאחוריו, והנושא הזה הוא ? ישראל.


בעולם הערבי מי שנלחם בישראל מקבל הילת של כמעט קדושה. כך היה עם תנועת חיזבאללה, תנועה שיעית שולית מבחינת העולם הערבי, שזכתה במשך שני עשורים לתהילה ערבית ואסלאמית, רק בשל מלחמתה בצה”ל. עובדה היא שכאשר יצא צה”ל מלבנון בדיוק לפני שש שנים, נובלת, כצפוי, תהילת חיזבאללה. הארגון שבוי כיום בכלכלה הלבנונית המשתקמת ובטענה הכלל-לבנונית המוצדקת כי ישראל יצאה מלבנון, ואין עוד עילה לעימות עימה. במאי 2000 פסקה ישראל מלשמש כלי בידי חיזבאללה.



כותב שורות אלה כבר ציין בעבר כי ישראל היא כלי בידי המשטרים והחברות הערביות. כאשר הם מתקרבים אליה בצעדי שלום, ברוב המקרים היא אמורה לשמש מבחינתם גשר אל ארצות הברית. ומנגד, כאשר הם מתגרים בה באיומים, המטרה היא להגיע לעמדות השפעה במחנה הרדיקלי הערבי והמוסלמי. ישראל היא המנוף הארכימדי דרכו מגיעים לקצוות ההפוכים לגמרי: אל המערב וארצות הברית או אל הרדיקליזם וההתרסה המוסלמית.


אם זה המצב, ישראל חייבת להפסיק מלשמש כלי בידי הרודנות האיראנית. כל הכרזה המגיעה מישראל כי תשמיד את איראן או תפעל נגדה רק משחקת לידיו של אחמדינג’אד. הוא זקוק לאיומים או לתגובות מתלהמות ישראליות כדי לחזק ולהאדיר עוד יותר את מעמדו כמגן האותנטי של האסלאם. הוא מתגרה בישראל במכוון כדי לעודדה לצאת מכליה ובכך לקדם את עצמו עוד. מכאן שישראל צריכה להגיב בצורה היחידה שתסכל את מטרותיו: להתייחס לאיראן בכבוד.


הדוברים הישראליים חייבים בכל הזדמנות להשתמש במסר אחד בלבד, ולחזור עליו שוב ושוב: לישראל אין שום סכסוך עם איראן, לא טריטוריאלי, לא לאומי ולא אחר. ישראל מכבדת את איראן והיתה שמחה לו התחדשו היחסים ההדוקים ששררו בין שתי המדינות לאורך אלפי שנים. ישראל ואיראן הן שתי הממלכות היחידות שהתקיימו לפני אלפי שנים, וקיימות עד היום, וישראל חייבת חוב היסטורי לאיראן על כי המלך כורש הפרסי הוא זה שאיפשר לעם ישראל לחזור לארצו ולפולחניו בארץ ישראל בשנת 538 לפני הספירה, כ-50 שנה לאחר חורבן הבית הראשון בידי הבבלים (מה שנודע כ”הצהרת כורש”). מבחינת איראן כורש הוא דמות חשובה גם כיום.


אין זה אומר שישראל צריכה להזניח את המעקב המודיעיני והתיאום ההדוק עם ארצות הברית ומדינות מערב אירופה בכל הנוגע לסכנת הגרעין האירנית. אלא שכיום זו כבר בעייה עולמית מספר אחת, ואין שום סיבה שישראל במו ידיה תהפוך אותה קודם כל לבעייה ישראלית. זו כבר ליגה של גדולים, ועדיף לישראל הקטנה שארצות הברית תטפל בכך מקרוב, דבר שהיא גם עושה. לישראל צריך להיות רק אינטרס אחד כרגע: לשמש כמה שפחות כלי בידיה של מדינה פרסית-שיעית, שכל חייה ייחלה ללגיטימציה במרחב המוסלמי.

(פורסם בידיעות אחרונות)