חנוכיית האביב הערבי, סיכום של שנה נואשת

[face-book-like]

 

 

 

 
מאת ד”ר גיא בכור

לפני שנה, ב- 17 בדצמבר 2010 בשעה 11:30 שפך על עצמו צעיר תוניסאי בשם  מוחמד בועזיזי מיכל של מדלל צבע, והצית את עצמו לראווה. היה זה בעיר שולית בטוניסיה, אך אקט האלימות העצמית הזאת פתח לפני שנה את מה שכונה אחר כך “אביב הערבי”, שבו גם העולם הערבי שפך על עצמו מדלל צבע, והצית את עצמו. בועזיזי היה בעל תואר ראשון במדעי המחשב, אבל מובטל, שמכר ירקות לפרנסתו. אלימות משטרתית נגד הדוכן הלא-חוקי שלו גרמה לו להבעיר את עצמו.


ואז החלה השריפה ההמונית הגדולה: בתוניסיה, בתימן, בלוב, במצרים, בסוריה, ובדרגה נמוכה יותר, בינתים, בבחריין, בירדן, בסעודיה, במרוקו ואיפה לא. מדוע זה נקרא אביב ערבי? על משקל “אביב העמים” האירופי, שנמשך כשנה, בין 1848 ל-1849. אלא שהקשר בין שני האביבים מקרי. שם זה נמשך כשנה, האביב הערבי צפוי להימשך עוד שנים. ערב חנוכה שלנו, ולציון שנה למרד הגדול, נדליק גם אנחנו אש, אבל אבוי זוהי דווקא חנוכיה כבויה.


 


הנר הראשון – הוא נר היציבות, שהלכה ולא תחזור עוד הרבה שנים. לא משנה מי ישלוט עכשיו במדינות הערביות, הרחוב תמיד יתסוס בהפגנות, במעשי אלימות קשים, באיזורים מורדים, ובאי השלמה עצמית. השנאה, שנותבה בהצלחה עד היום לעבר ישראל, מתפוצצת עכשיו פנימה, נגד החברה המקומית עצמה. זוהי נקודה מרכזית שבה אביב העמים מזכיר את האביב הערבי: אז לאחר קריסת הקיסרות של נפוליאון, אירופה נקלעה לתוהו ובוהו של מחאה ותסיסה. ההמונים יצאו לרחובות, שרפו, בזזו ושנאו. זה בהחלט דומה. מדינות כה יציבות כמו סוריה, לוב או מצרים, הפכו למקום משכן כנופיות, צבאות פרטיים, עבריינים, רצח ואלימות. השלטון הפך ממוחלט ליחסי. האדם הפך לזול. איש איש לגורלו. אפילו האמריקנים, סמל אחרון של יציבות, נמלטו מעיראק.


האביב הערבי הוא כבר עידן אי הוודאות, הפחד מן המחר, פן יהיה גרוע יותר. התחושה שהעולם הערבי נשלט עכשיו בידי היצרים האפלים שלו, בידי הסיוטים.


הנר השני – הוא נר מות הלאומיות. בעוד אביב העמים האירופי הוביל דווקא ללאומיות ולאיחוד, הרי כך נוצרו איטליה וגרמניה המאוחדות, האביב הערבי מביא להתרסקות רעיון הלאומיות. מדינות מתפוררות לנגד העיניים, למרכיבים הגרעיניים שלא נראו עד היום באופן פומבי: לשבטים, לעדות, לחמולות, לדתות. הסכמי סייקס- פיקו באיזור שלנו קורסים, ועמים חדשים נולדים כל העת, שואפי עצמאות, אלא שהמדינות הישנות עוד יילחמו נגדם בעקשנות. הכורדים שואפים עכשיו לעצמאות בעיראק, וזה יוביל לקרב קשה, וכך גם הסונים, שורצים להקים אוטונומיה מלאה, כמעט מדינה, סונית, בשם “סלאח א-דין” צפונה מבגדאד. כך גם העדות השונות בסוריה. במקביל לוב מתפרקת לשבטים, איזורים וכנופיות. פעם אמרו שהלאומיות הפן-ערבית (קאומיה) היא מזוייפת. עכשיו אנחנו מבינים שגם הלאומיות של הארצות עצמן היתה המצאה.


הנר השלישי – מתה התרבות. הלכו אום כולת’ום ועבד אלווהאב, שהאסלאם רואה בהם עכשיו נבערים ואולי אפילו כופרים, הלכו פיירוז, נגיב מחפוז או הקולנוע. הלכו גדולי האומנים, הציירים, הלכה המורשת הקדם אסלאמית, לאחר שהסלפים רוצים לפוצץ את הפירמידות ואת הספינקס, הלכה הספרות והשירה הערביות, ובאו הבערות והבורות. שייחים שמפרסמים פסקי הלכה הזויים, הרומסים את כל מה שהיה קיים. איפה הלבנטיניות החדשנית, שחיברה את הערביות (בהנהגת הערבים-הנוצרים, שנמחקים עכשיו) עם צרפת, איפה הזֶמר. העולם הערבי הפך לחמור סבר, שמרני, דתי וכעוס. אצל הקיצונים האסלאמיים במצרים, שישלטו על הפרלמנט החדש אסורה השירה, אסורות הנשים ברחוב, אסורה האופטימיות. באירופה התהליך היה הפוך: נזרעו באביב העמים זרעי הליברליות הלאומית, נזרעה איזו תקווה.


בתחזית המצמררת שלו על העולם הערבי כתב סלים נסיב (מתוך המאמר שלנו על אום כולת’ום): “במקומה יבוא הג’יהאד, שעוד ילעג לאום כולת’ום ולנאיביות של הלאומיות הערבית כולה. אותם קיצונים אסלאמיים ירצו להשמיד את החטא בבת אחת, איש לא יישאר בחיים, רק גופות”.
 



(Märzrevolution – 19. März 1848 – Berlin)


הנר הרביעי – הלכה התקווה. הצעירים הליברלים חשבו שהם יוצרים מדינות נאורות, ואז נדהמו לגלות שהאסלאמים המזוקנים השתלטו על התקווה. הממשלה החדשה בתוניסיה מורכבת כולה מן “האחים המוסלמים”, וכך גם במרוקו. בלוב אלקאעדה שולט כבר על שטחים גדולים. אלא שגם התקווה האסלאמית, מן הצד השני, קרסה. במשך עשרות שנים טענו האסלאמיים ש”השריעה האסלאמית היא הפתרון”, ועכשיו, כאשר הם אוחזים יותר ויותר ברסן השלטון מתברר שלדת אין שום יכולת להוות פתרון. ההיפך, מקורות הפרנסה רק צונחים, התיירות בורחת, הכלכלה נופלת, והמנהיגים החדשים חסרי כישורים או קשרים. במקום שהעולם הערבי ישתלט על עזה של חמאס, השתלטה זו על העולם הערבי כולו, והפכה אותו בן ערובה, כמו תושבי עזה. ומאיין תבוא הישועה? מהצבא, שנתפס עכשיו כשלילי? מן הגורמים האסלאמיים חסרי האונים? מן המנהיגים הישנים שנעלמו? באה השנאה לאחר, לשונה, למאחד.


באביב עמים האירופי ניצחו בסופו של דבר המשטרים המדכאים את הכוחות הליברליים. באביב הערבי ניצחה אותם הדת.


הנר החמישי – באה השוליות. מי היה מאמין שהשמות הנצחיים והאדירים מלפני שנה, חוסני מובארק, מועמר קדאפי, זיין אלעבדין בן עלי או עלי עבדאללה סאלח, ולאלה צריך להוסיף את סדאם חוסין ויאסר ערפאת – כולם נעלמו. אך הם היו חלון הראווה של המדינות שלהם, מזוהים איתן באופן מוחלט. ובמקומם מי הגיע? מנהיגי כנופיות, עדות, שבטים ומפלגות דתיות. כולם בלתי מוכרים, אפורים. בכך איבדו המדינות את המרכזיות שלהן, משום שמנהיג הוא ערך מנייה של עצמו אך גם של ארצו. האביב הערבי רצה מרכזיות, אך קטף שוליות מרה.

הנר הששי – הלך הכייף. העולם הערבי הפך לעולם מדכא, של מוות יומי, רצח, ברוטליות משטרית או של המנהיגים החדשים, של דיכוי ודיכוי נגדי, של מחנק. אהבתי לטייל בו, בבירות הערביות, בספריות, בחנויות, באוניברסיטאות. אבל היום הכל מגוייס, מאפיר מיום ליום ומתבגר במהירות. על מה תדבר עם אזרח ערבי, כאשר הכלכלה שלו הולכת ומתרסקת? שהאבטלה העצומה גם כך, רק ממשיכה ומזנקת. שיש חשש לחייו. אין הנאה, אין שמחה, רק דאגה ערבית גוברת מפני המחר. האליטה הערבית, העשירים המשכילים אורזים מזוודות, הם יעדיפו לחיות במערב, ובכך יעצימו את המשבר, כמו הלבנונים המהגרים תדיר. כאשר הייתי אורח “הכוחות הלבנוניים” בביירות של שנת 1985, בעיצומה של מלחמת האזרחים במדינה, שמתי לב לדבר שהפתיע אותי: לא ראיתי אף לבנוני מחייך.


המהפכות הצבאיות של שנות החמישים הבריחו את משפחות האצולה הערביות החוצה. המהפכה של היום מבריחה את אליטת ההון והיזמות.


הנר השביעי – וזחלו ובאו המתים. לא פחות מ- 38,720 ערבים מתו במהומות רק בשנה הזו, השנה הראשונה של האביב הערבי. 30,000 בלוב (על פי נאג’י ברכאת, שר הבריאות של מועצת המעבר הלאומית), 5,500 בסוריה, 2,000 בתימן, 1,000 במצרים ו-224 בתוניסיה. וזו רק השנה הראשונה מתוך שנים ארוכות שעוד יגיעו, פורסות את כנפיהן השחורות על מרחב ערבי שלם. מאות אלפים נפצעו בשנה הזו, מליונים הפכו למובטלים, והמספרים אינם עוצרים.

וכמה ימותו בשנה השנייה של האביב?




במה שונה החורף הערבי ממהפיכת ח’ומייני? שם היתה הכרעה של הדת על הצבא ועל הצעירים. במצרים כל אחד משלושת מוקדי הכוח – צבא, אסלאמיים וצעירים – יילחם על כוחו עד חורמה, לפותים זה בזרועות זה בלפיתת חנק. כך המצב גם בסוריה בין הגורמים השונים. (המוזיקה: Harry Gregson Williams, מתוך “משחק ריגול”, 2001).




הנר השמיני – הנר הנסתר. אביב העמים האירופי נמשך כשנה, אך כאן ההתרסקות רק תלך ותתרחב. מה היה הנר הנסתר באירופה? גרמניה אוחדה, בידי קנצלר הברזל אוטו פון ביסמארק (1815-1898), מה שהוביל לתחושת העוצמה הגרמאנית ולשתי מלחמות העולם הנוראיות. ביסמארק הקים את הצבא האדיר שלו, ומייד פתח במתקפות באירופה. בשנה הראשונה הנסתר אינו נראה, אך מתוך המהומה יעלו כוחות חדשים, שכרגע הם בלתי נראים, וישתלטו על התמונה. כך מלמדת אותנו קליאו, אלת ההיסטוריה.


לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: עוד חומרים של ד”ר גיא בכור, חלקי מאמרים לפני פרסומם, התראות ותגובות בדף קוראי ג’יפלאנט בפייסבוק. כולם מוזמנים להצטרף. איך מצטרפים? לוחצים כאן על “אהבתי”. 

 



 לדף החברים החדש של גיא בפייסבוק 


גם באירופה וגם כאן מדובר בתקופה סוערת, אך גדולה מן החיים, היסטורית. שבה אנשים אינם פוחדים למות; שהרעיונות והאשליות שבה, גדולים מן החיים. כל יום נקבעת היסטוריה חדשה. ביסמארק ניסה לשכנע את המלך הפרוסי וילהלם הראשון לכונן את הצבא האדיר בניגוד לחוקה ובניגוד לדעת בית הנבחרים. המלך חשש שגורלו יהיה בשל כך כגורל לואי ה- 16 מצרפת. במהלך נסיעה משותפת ברכבת, הוא אמר לביסמארק:


אני כבר רואה איך כל זה ייגמר – בכיכר האופרה, מתחת לחלון שלי, עוד יתיזו את ראשך, וקצת אחר כך את ראשי.


ביסמארק ענה: ובכן, ואז?


השיב המלך, ואז? יימצֵא לנו מקום עם המתים.


נכון, ענה ביסמארק, אז נהיה מתים, אך האם יש מוות ראוי יותר?








כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת.
ניתן להירשם – כ א ן.

אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או –
כ א ן.

אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת –
כ א ן.
[face-book-like]