טעות הנוגעת לקיום שלנו, ותיקונה: דיאגרמת הראי האכזרי


“שנת הדרקון”: תוכנית פשוטה ויעילה להחזרת הביטחון העצמי שלנו

מאת ד”ר גיא בכור

ב-15 באוקטובר 1949 נכנס לתוקפו במצרים הקודקס האזרחי החדש (דיני חוזים, קניין ועוד), דבר החוק השני בחשיבותו לאחר החוקה. המנסח, ד”ר עבד אלרזאק אלסנהורי, המורה הגדול שלנו, התייחס בסעיף הראשון של הקודקס לשאלה, מה קורה כאשר נוצר חלל משפטי, כאשר אין הכרעה ברורה. במה יתייעץ השופט?


קודם כל בקודקס עצמו; שנית, במינהג, שלישית, “בעקרונות השריעה האסלאמית”, ורביעית, בעקרונות המשפט הטבעי והצדק.


 


בפעם הראשונה במשפט המצרי הנוהג הוכנסו המילים: “עקרונות השריעה האסלאמית” (מבאדי אלשריעה אלאסלאמיה) לספר החוקים. אני מוכיח בספרי “בחיפוש אחר סדר חברתי” (המרכז הבינתחומי, 2004) כי סנהורי הכניס זאת בהקשר תרבותי, כציון גאווה על המשפט המזרחי-מוסלמי, ולחלוטין לא דתי.


בשנת 1971 הנשיא סאדאת חוקק את החוקה המצרית הנוכחית. כהוקרה לסנהורי הוכנס בראשית החוקה המשפט: “עקרונות השריעה האסלאמית הם מקור ראשי לחקיקה”. ובשנת 1980 זה תוקן ל”עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה”.


בשנות השבעים והשמונים החל להתעורר במצרים האסלאם הפוליטי. פעיליו החלו לפרש את החוקה כפשוטה: אם עקרונות השריעה הם המקור החשוב ביותר לחקיקה, משמעות הדבר שהפרלמנט המצרי צריך להתאסלם! בסדרת משפטים בבתי המשפט הם טענו והוכיחו זאת. הם פרשו את המונח לא כתרבותי אלא כדתי. והם ניצחו. מצרים התאסלמה, והמשפט שלה כיום הוא ברוח השריעה בהקשרים דתיים, דבר שמנסח המקורי לא התכוון אליו כלל. זהו כוחה של מילה, המשתנה לאורך הזמן, לעיתים באופן הפוך ואף עויין לכוונה המקורית.


 


*


 


בשנת 1992 נחקקו בישראל כמעט כלאחר יד שני חוקי יסוד: “כבוד האדם וחירותו” ו”חופש העיסוק”. בשני החוקים הכניס המנסח, ח”כ (דאז) פרופ’ אמנון רובינשטיין, ברוחו של השופט אהרון ברק, את המונח: “מדינה יהודית ודמוקרטית”. המונח הזה לא היה שייך כלל להקשר של שני החוקים, ולא נערך שום דיון ציבורי לגביו. ספק אם חברי הכנסת שהרימו ידם עבורו ידעו לאיזה בוץ הם מכניסים את מדינתם. החוקים עברו, ואהרון ברק רק חיכה לרגע הזה. מאז הוא הפך את המשפט הזה למגדיר של מדינת ישראל כולה. הנזק שהביטוי גרם כה רב, כפי שאראה מייד, עד כי הגיע הזמן פשוט לבטלו.


הרבה טעויות נעשו בשנות התשעים הבלתי עליזות: ברמה המדינית, ברמה הביטחונית וברמה הצבאית. כמו שעכשיו אנו מתקנים את משגי הצבא באותן שנים, כך יש לתקן את משגי הכנסת. ברק ורובינשטיין הם אנשים חכמים, בדיוק כמו סנהורי, אך התוצאה שנגרמה לביטוי שלהם מחייבת תיקון מהיר.


 


*


 


השופט אהרון ברק נטל את שני חוקי היסוד הללו, ועליהם בנה את מה שכינה “המהפכה החוקתית”. הדבר נעשה במחטף, ללא שום דיון ציבורי או לגיטימציה חברתית, כאשר הרעיון הוא שמעתה יפסול בג”ץ חוקים של הכנסת, נציגת הריבון הישראלי, אם הם אינם “חוקתיים”. כך בג”ץ גם יקבע מהו חוקתי, גם יקבע מהי החוקה, גם יפסול מה שאינו חוקתי, ובכל אלה אין הוא נתון לשום ערכאת ביקורת, וכל זאת מבלי שאיש הסמיך את הגוף הזה לעשות זאת, בלי הרכב מייצג ובלי דיון ציבורי.


ברק חולל את המהפכה הזו (שלעומתה הרפורמות של שר המשפטים פרידמן הן כמשקל הנוצה) על סמך המילה “דמוקרטית” בחוקי היסוד.


 


הפרדת הרשויות בוטלה בכך במדינת ישראל. בג”ץ הפך להיות הכנסת, הממשלה, הצבא, המיפלגות ומה לא. ככל שבג”ץ נטל לעצמו עוד סמכויות, כך הלכה הלגיטימציה הציבורית שלו והתכרסמה, נזק קשה למערכת שלטון החוק ובתי המשפט, כפי שאנו רואים זאת היום.


 


אצל בית המשפט העליון המילה “דמוקרטית” בלעה את המילה “יהודית”, עד כדי ערעור על אופייה היהודי של המדינה, בנושאי קרקעות לערבים, דרישת שוויון בכל מחיר, ועוד. בית המשפט העליון שכח כי כתוב “יהודית ודמוקרטית”, ולא דמוקרטית בלבד. הוא הרי הגיע ממסורת דמוקרטית, לאו דווקא מסורת “יהודית”.


את המדיניות החדשה הזו הבינו וניצלו מייד שורה של ארגונים שכולם אנטי ציוניים, חלקם לאומניים באצטלה משפטית, כמו האגודה לזכויות האזרח, עדאלה ועוד שורה של ארגונים לאומיים ערביים, שמטרתם אחת: לקעקע את האופי היהודי-ציוני של ישראל. מי שרצה לציין את ישראל כיהודית, השיג את המטרה ההפוכה.


הארגונים הרבים האלה (יש כבר כמה עשרות) החלו להכות את בג”ץ בחולשה אליה קלע את עצמו, שכן המילה “יהודית” הושמטה על ידי בג”ץ עצמו. הם הריחו את החולשה, וניצלו אותה, עד היום. בג”ץ נקלע למילכוד, כלוא ברטוריקה הליברלית שלו עצמו. יש חובה לסייע לבג”ץ להחלץ מן המיצר אליו קלע את עצמו ואותנו. אותם ארגונים עושים שימוש לרעה בכוונה המקורית. מ”יהודית ודמוקרטית” זה הפך למאבק לאומני פלסטיני. לא יאומן!


אם נותנים להם, למה שלא יקחו?


 


בעצם השימוש “יהודית ודמוקרטית” יש משום התנצלות, מעין פוליטיקלי קורקט, שכמובן כל אותם אוייבי הציונות מיהרו לנצל. מדוע התנצלות? הנה לכם דיאגרמה שלדעתי היא מדהימה, בוודאי פוקחת עינים. אני קורא לה דיאגרמת הראי האכזרי:



 


    |              |                 |              |                 |             |             |


מ. יהוד.  יהוד-ודמוק. דו-לאומית כל-אזרחיה דו-לאומית פלס.-דמוק. מ. פלס.  
   


בצד הימני ישראל היא מדינה יהודית מוצהרת וגאה. שמאלה משם זו כבר הליכה לעבר השני, מדינה “יהודית ודמוקרטית”, שמאלה משם זו כבר מדינה דו לאומית. שמאלה משם – מונח ניטרלי לכאורה, ציר האמצע – “מדינת כל אזרחיה”. שמאלה משם- שוב מדינה דו-לאומית, אך כאן הדגש הוא כבר על הלאומיות הערבית. שמאלה משם, מדינה “פלסטינית חילונית ודמוקרטית”, זהו החזון של אש”ף משנת 1968! שבה הרוב הקובע הוא כמובן ערבי, אך יסבל מיעוט יהודי קטן ונרדף, על בסיס תרבותי. שמאלה משם זו כבר מדינה פלסטינית על כל השטח. המהלך הושלם.


וחוזר חלילה, ימינה משם מדינה פלסטינית דמוקרטית, ימינה משם…


הבנתם? אנו בתמונת ראי דו צדדי. כל אחד יכול למקם את עצמו בדיאגרמה הזו, אך בעזרתה הבנו שאין דין “מדינה יהודית” כדין “יהודית ודמוקרטית”, למשל. איפה אתם ממקמים את עצמכם בדיאגרמה הזו?


 


מיטת הסדום הזו שהוכנסנו אליה, כאילו אנו מחוייבים לגשר כל העת בין האופי היהודי לדמוקרטי, מעין שחור ולבן, מיותרת. האם המילה “יהודית” חשובה לנו? לשם מה הכניסו אותה, אם אין לה קיום? האם אהיה מוכן לחיות במדינה דמוקרטית אך לא יהודית עוד? או במדינה יהודית שאינה דמוקרטית? כל קורא יחשוב לעצמו.


 


המונח הכניס אותנו לתסבוכת נוספת. מה פירוש “יהודית”? האם הכוונה תרבותית? לאומית? דתית? הסטורית? סנהורי התחיל כרובינשטיין וברק בהקשר תרבותי, אך זה התגלגל במצרים למישור דתי מובהק שטרף את התרבותי. האם יגיע היום שבו רוב דתי בישראל יקבע כי המשמעות של המונח היא דתית? יגיע גם יגיע. זה לבד עוד יכניס אותנו לסחרור מערכות.


 


האם מבינים אתם עד כמה ממלכד הביטוי הזה של “יהודית ודמוקרטית”? עד כמה פגענו בעצמנו, בבג”ץ, בשלטון החוק שלנו, בעצם קיומנו? בעתיד ילדינו?



לסידרת הטעויות הטראגיות
של המזרח התיכון

האם מתה הרב תרבותיות?

מדינה שהברכה נטשה אותה
 


לא נורא. היו כבר חוקים חשובים שבוטלו, למשל החוק לבחירה ישירה. טוב תעשה הכנסת אם תחל לגלגל את הגלגל אחורה, כפי שעשינו בהרבה תחומים שנהרסו בשנות התשעים.


מה אני מציע? ללא התנצלויות, זו מדינת הלאום של העם היהודי, מי שלא מסכים לכך, אינו מסכים שיש לאום יהודי שמגיעה לו מדינה כמו כל לאום אחר בעולם. לא עוד “יהודית ודמקורטית”. גם לא “יהודית”, שהוא ביטוי ממלכד כפי שראינו. מיותר גם לכתוב בהגדרתה של מדינה שהיא “דמוקרטית”.


מי שהוא דמוקרטי, כבר יודעים. רק מי שיש לו בעיה עם המילה, למשל “הדמוקרטיות העממיות” של מזרח אירופה זקוק להצהרה שכזו.


 


אפשרויות?


 


מדינת העם היהודי


 


מדינת הלאום היהודי


 


המדינה הציונית, ועוד.


 


הבנתם. לעיתים כל אחד מאיתנו נקלע לטעות. הגדולה היא לדעת להודות בטעויות, ולצאת מהן, לא לשקוע ביאוש ובחידלון, ביחוד אם מדובר בגורלו של ציבור גדול, של עם.


 


האם חברי הכנסת ירימו את הכפפה ויגאלו אותנו מתאונת המונח “יהודית ודמוקרטית”, שרק הולכת ומחריפה? האם ממשלת אולמרט שאינה מהססת להתעמת עם טעויות העבר, כפי שהיא עושה יפה בעניין לבנון, תשאף גם לגדולה האמיתית, לעיצוב ישראל כמדינת העם היהודי לדורי דורות?

הערה אינפורמטיבית: המודעות באתר עוזרות בקיומו.



                  תודה, עדאלה

                  עזמי בשארה והדמוקרטיה המתגוננת

                  הרפובליקה השניה של ישראל