יומן המלחמה מס' 3: השכל מול הרגש. מי ינצח? ובן גוריון שוב עומד על הראש


למה בכל מלחמה עתידית – נפסיד

פרשנות דחופה: לקראת עימות רחב ברצועת עזה


מאת ד”ר גיא בכור


הפלסטינים תמיד היו אמני הסימבוליקה והסמלים: מהילד מוחמד א-דורה דרך הכאפיה של ערפאת, סמל בעצמו, ממפת ארץ ישראל לאבן, לילד לפליט. הסמלים יוצרים כוח, ואין זה משנה כלל אם אין להם הרבה קשר למציאות. לעיתים הם עצמם הופכים למציאות, או יוצרים אותה. ברגע שיצרו הפלסטינים סמל – הם ניצחו בתודעה העולמית.
 


 


 


‘אבל הרגנו מעל 100 מחבלים!’… אנו מתפלאים, ‘כיצד רבים אינם רואים במה שעשה צה”ל בימים האחרונים בעזה משום ניצחון?’…. ‘הרגנו מעל מאה מחבלים’, שב וסופר צה”ל, מבלי שיבין כי אנו משדרים בתדר אחר לגמרי מן האיזור בו אנו חיים.


 


אצלנו קדושת החיים היא מעל לכל; מה לא נעשה בשביל שבוי אחד, ולכן על פי הקריטריונים שלנו 100 הרוגים זהו אסון נורא! אלא שהצד השני אינו רואה זאת כך, שכן זו חברה קולקטיבית, שמוכנה להקריב אינסוף מבניה למען המטרה הפוליטית: אם זו לאומיות פלסטינית, האסלאם הפוליטי, שינאת ישראל או כל מטרה אחרת. הנשיא סאדאת היה מוכן, לדבריו, להקריב מליון חיילים לשחרור סיני, וערפאת הצהיר כזכור שמליון שהידים צועדים לירושלים. האם הייתם מתארים לעצמכם שראש ממשלה בישראל יאמר כי נקריב מאה אלף חיילי צה”ל למען, למשל, הגולן?


 


אם אצלנו המדינה כולה קיימת בשביל הפרט היחיד, בחברה שממול הפרט יתקיים ויחיה למען הקולקטיב. הוא עצמו אין לו הרבה קיום משל עצמו. אפילו אותה אֵם, שבנה התאבד במאבק ביהודים, חייבת להצהיר פומבית על אושרה הרב במות הקדושים שלו.


במילים אחרות, אנו לא מבינים שגם אם ימותו אלף מחבלים, הצד השני עדיין יצהיר על ניצחון, שכן המטרות החשובות בעיניו לא נפגעו, ואילו הסמלים: הפוליטיים, המנהיגותיים, וההקשר הפוליטי הרחב.


 


ואכן, ברמה הסימבולית חמאס, על האתוס האסלאמי שלו, החזיק מעמד. הוא שולט בשטח, הוא מוריד למקלטים רבע מליון ישראלים, הוא הפך לגיבור הרחוב הערבי כולו, הוא מתסיס את יו”ש, וישראל עצרה את הקרב. מה רע בכך? מבחינתו זהו הישג גדול.


 


כיוון שכך, חמאס נקט בטקטיקה המקובלת במזרח התיכון, ושאותה מעולם לא הבנו: הסמלים. הוא הכריז היום על ניצחון במערכה, ויצא במצעד של אלפים לחגוג ולקבע את האירוע. בעצם הסימבוליקה של מצעד הוא יצר כוח, הקרין עוצמה, שכן המצעד הזה מעורר התפעלות, הוא מרשים, כאשר הוא מאפשר למליוני צופים ערביים ואחרים בעולם כולו לחוש שהם צועדים עם חמאס, לחוש הזדהות וקירבה. מצעד כזה יוצר התרחשות משל עצמו. חמאס הציג היום מחזה.


 


כלל חשוב: לעולם הסמל, התמונה, המחזה יגברו על המילים, ואצלנו יש מילים… ומילים. שר הביטחון מלמל משהו, ראש הממשלה אמר משהו… מילים הן סוג של הסברה עצמית, התנצלות. המחזה תמיד יגיע אל הרגש, אך אנחנו אנליטיים. סופרים הרוגים. במירוץ בין השכל לרגש, הרגש תמיד ינצח, וחמאס יודע את המלאכה.


 


ואיפה המופע הויזואלי שלנו? איפה המצעד שלנו, זה אשר יקרין כוח? אצלנו מסבירים, מדברים, אך אין סמלים.


 


ראש הממשלה הראשון מר דוד בן גוריון ידע את המלאכה. עצם דמותו היתה סמל. סגנון הדיבור שלו, השיער, החלוציות, צורת העשייה, ההתלהבות, כל אלה שידרו רגש. זאת הסיבה שישראל זכתה אז לאהדה עצומה בעולם. בן גוריון עמד על הראש, ובכך לכד את העולם כולו, המעריץ את המחזה השונה, האידאולוגי, הסמלי. אולי יקרין עלינו בן גוריון, גם עכשיו, מן החוכמה שלו?


 


היום אנו מונהגים על ידי פוליטיקאים אנליטיים. אנחנו בזים לרגש, רואים בו חולשה, משהו פרימיטיבי, מבלי להבין שבאיזור שלנו הפגנת רגשות, מחזה, מיצג, מצעד, הם יתרון גדול. הם גדולה וחוכמה.


דומה הדבר להופעה בטלוויזיה. יכול להיות אדם אנליטי וידען, אך אם לא יידע לעשות את ההצגה הטלויזיונית כהלכה, הצופה ישתעמם, והאיש לא יוזמן עוד. אבוי, האיש האנליטי, הכבד, המסבירן להשמים, אלה אנחנו! לעיתים אני צופה בשגרירים או נציגים ישראליים משעממים בעולם, מתייגעים ומסבירים ומשמימים, וליבי נחמץ.


 


*


 


מה חש היום חמאס? שהוא הצליח להרתיע את צה”ל הגדול מלהיכנס לרצועה, שהוא כופה את סדר היום שלו, וממשיך לשגר טילים ורקטות, שהוא חשף עוד חולשה ישראלית. הוא שוב חשף את צה”ל כצבא מגושם, שאינו מתלהב להתאמץ.


את התפיסה הזו הוא משווק בכל פורום ערבי מאז שעות הבוקר בצורת מצעד הניצחון. זהו המחזה. אנו מדברים במילים, בצד השני יש מחזה.


 


מוזר בעיני, שבישראל יש משרדי פרסום, שיווק ויחסי ציבור מהמתקדמים בעולם, ואילו מדינת ישראל מבצעת טעויות של מתחילים. איש מהם אינו עוזר לה, ואולי אין היא מבקשת את עזרתם. כה חבל. מדינת ישראל נותרה לבד.


 


*


 


זוכרים את “בית השבלול“, והשפרצת הצבע האדום שהצעתי? תארו לעצמכם שהיום, בהפגנה של אלפי לוחמי חמאס ואזרחים, אנחנו משפריצים מן האוויר צבע אדום שאינו יורד על המפגינים הללו. איש מהם לא היה נהרג, אך כל המחזה שהקרינו היה מתרסק באחת לרסיסים, שכן המשמעות היא שישראל יכולה להוריד אותם כרצונה, אך היא מלעיגה עליהם, ובסך הכל צובעת אותם ב”צבע אדום”. זה היה חושף את שקר הניצחון, ומעניק צבע סמוק לכל טענותינו. לא היתה תחנת טלוויזיה בעולם כולו שלא היתה מקרינה את התמונות הללו, של ישראל, החושפת בגאונות, בסמליות, בהצגת מחזה נגדי, את הצד השני בטענות הכלום שלו.


 


בתוך דקות, הצבע האדום היה הופך להיות סמל בינלאומי שלנו, סמליות, הברקה, מסוג אלה שיש בהם כדי להכריע מערכות. כל תחנות הטלויזיה בעולם היו מסבירות מהו הצבע האדום, ולמה ישראל נהגה כן. יש בכך הבלחה של ברק ואפילו הומור. זה מוכֵר! שדרות היתה זוכה לחשיפה, והסבל שלנו היה עולה לבמה. בתוך דקות היינו מרוויחים נקודות, שגם אלף הרוגים מן הצד השני לא יביאו לנו. כל כך חבל.



האתר שלנו התגייס, ונכנס מעכשיו לדפוס פעילות מיוחד. אנא, המליצו עליו בפני החברים, בארץ ובעולם, וצרפו גם אותם אלינו. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר“, כאן למטה.

למצטרפים החדשים: ניתן להירשם כאן, ולקבל את מאמרי האתר ישירות אל המייל שלכם, לנוחיותכם.

האתר שלנו מתקיים בזכות המודעות המתפרסמות בו.



הצגה בגבול הצפון

נשף תחפושות בביירות

למדונו, תלמידי עזה, אלף ברכות למטורפי עזה