ישמור הקונסול על הרפובליקה, שלא יאונה לה רע: עשר הפתעות מתוקות כלענה, ומקיאוולי


מאת ד”ר גיא בכור


הציטוטים בכחול: מתוך ספריו של ניקולו מקיאוולי, כתבים פוליטיים, עיונים והנסיך, הוצאת שוקן, 1985. צרור עצותיו של מקיאוולי לשליט האידאלי.


“הויתורים המכאיבים”


אשר לחוכמה ולישוב הדעת וליציבות, הריני אומר שהעם חכם, מיושב בדעתו וקבוע בדעתו יותר מן הנסיך, ודעתו גם נכונה יותר. ולא בלי דין דימו והשוו את קול העם אל קול האלוהים. כי דעתו של העם רואה את העתיד לבוא מרחוק בדרך נפלאה, כאילו חוננה בכשרון נסתר להכיר את הזמנים הבאות עליו, אם עת רווחה זו ואם עת צרה.


 


כל מנהיג ישראל שמגיע תורו, מצליף בנו בצמד המילים “ויתורים מכאיבים“. חוץ מן העובדה שאינני מזוכיסט, ואני לא אוהב להכאיב לעצמי, וחוץ מהעובדה שמנהיג נבחר כדי להועיל לנו, ולא להכאיב ולהרע לבני עמו, זו טעות בניהול המשא ומתן.

כאשר צד מצהיר מראש שהוא מוכן לויתורים עמוקים בהמשך, הצד השני באופן אוטומאטי יקשיח את עמדתו. משא ומתן יש להתחיל מן העמדה הנוקשה ביותר, דהיינו: שום ויתורים! זו הרי העמדה, למשל הסורית, בניואנסים דקים. שום ויתורים!


אך מנהיגינו חוזרים על מנטרת הויתורים המכאיבים, “פקדונות” הזויים, דור אחר דור, חוץ, אגב, מיצחק שמיר, שידע לעמוד על המשמר, ולכן היה מראשי הממשלה הטובים שלנו, אם כי מהפחות מוערכים בקרב מעצבי דעת הקהל. ובכלל, מדוע שהצד השני לא יוותר? וויתורים הכואבים לו? האם לעולם אלה יהיו נחלתנו?



 


לדעת להגיד: לא!


ואין לך דבר המכלה את עצמו יותר ממידת הנדיבות. כשאתה נוהג על פיה אתה מבטל את יכולתך לחזור ולנהוג כן, ואתה הולך ונעשה דל או ניקלה, וכשאתה מבקש להינצל מן הדלות, אתה נעשה בעל כורחך חמסן ושנוא על הבריות. ואין לך דבר שנסיך חייב להישמר ממנו יותר מן הבוז והקלון, שלא יבוזו לו ולא ישנאוהו. הנדיבות מוליכה אותך גם לבוז וגם לשנאה. לפיכך חוכמה יתירה היא להיות מוחזק קמצן, שכן את זה מחרפים, אך אין שונאים אותו; ואילו הנדיב הפזרן, האנוס להוציא לו שם של חמסן, גם מחרפים אותו וגם שונאים אותו.


 


אחד הלקחים החשובים שלומדים בחיים היא מילה אחת קצרה ובעלת עוצמה: “לא”. איני נוהג להתחייב לדבר שאני יודע שלא אוכל לעמוד בו, או שלא אבצעו כהלכה, פשוט כך. במקרה הזה אני אומר לצד השני: מצטער- לא. ואתם יודעים מה? לעיתים קרובות מעריכים את הכנות הזו, כאשר אני מסביר שפשוט לא אוכל לבצע משימה כלשהי. רוב האנשים חוששים לומר “לא”, אומרים “כן” מהוסס, ואחר כך מתפלאים שכועסים עליהם, או שהם מסתבכים. אין זה קל להגיד לא. יש לתרגל זאת שוב ושוב.


ובאשר למשא ומתן עם סוריה: מותר להגיד לסוריה פשוט – לא. עם משטר אלים ומתריס שכזה, אנו פשוט לא רוצים שלום. האם ניתן להכריח אותנו לעשות שלום ולפייס את הבריון של האיזור, שבכל מקרה שלטונו אמור להיות קצר ימים? מי ששיקר לאורך כל הדרך בנושא הכור הגרעיני שלו, מדוע שיאמר אמת לגבי התהליך המדיני איתנו?



 


דמדומי שלטון


ערים שאין בהן שלום (פנימי), הדין נותן שהן נופלות מייד בידי האויב.




התנהלות הממשלה הנוכחית של ישראל מזכירה, אבוי, את ממשלת אהוד ברק בימיה האחרונים:  קפיצה מנושא לנושא, מהסחה להסחה, שם ופה, הדלפה פה, דליפה שם; הכל או לא כלום. לא כלום. ממשלה אינה רשאית להתנהל כך, במיוחד כאשר היא יודעת שבעצם אין ביכולתה לממֵש דבר. האם את בעיית הקסאמים סיימנו (עוד לא התחלנו), כדי להתפנות למדינה הפלסטינית השניה, בגדה המערבית, לפני שפנינו לסוריה? כך יוצרים אי אימון אצל האזרחים, וגם בצד השני, המתחיל לחשוד שיש כאן מניפולציה לתמרן בין הצדדים הערביים השונים. התוצאה: עדיף לא להיכנס לתהליך בכלל, מאשר ליצור ציפיות ואז להתרסק למשבר צבאי או אחר.








קדושת הקדושה


לכל היצורים בעולם הזה יש סוף לשנותיהם, זוהי אמת לאמיתה ואין חולקים עליה. אבל רק המקיימים את גופם כסדרו, שלא יחולו בו שינויים להשבית את חוקם, שלא ישתנה או שישתנה לתועלתם, לבריאותם ולא להיזק לבריאותם, משלימים את מעגל חייהם הקצוב להם מן השמיים. כיוון שאני מדבר על מדינות וחברות, אני אומר שמועילות להן רק התמורות, המחזירות אותן לשורשיהן. גופים שהותקנו באופן כזה, שאפשר להם להתחדש פעמים רבות, מצוינים ביותר בסדריהם, והם מאריכים ימים. ברור כאור היום ואף יותר ממנו, שבלא התחדשות, אין לגופים אלה קיום לאורך ימים. הדרך להתחדשות היא החזרה אל השורשים, אל היסוד הראשון. ואם אין מעשה או מאורע באים ומחדשים אותו, ומשיבים אותו לאיתנו, נגזר על גוף זה למות. חזרה זו אל השורש, אל ההתחלה, אפשר שתבוא מחמת מקרה אסון, הבא מן החוץ ואפשר שתבוא מכוח החכמה מבית. וכבר אמרו הרופאים על גופו של האדם:



“Quod quotidie aggregatur aliquid, quod quandoque indiget curatione”.


(“יום יום משתייר בו משהו, ומתקבץ והולך, שעתים הוא צריך ריפוי)”.


 


האם יש לנו בישראל דברים קדושים? האם מותר עדיין לומר את המילה קדוש על משהו, מקום בו הליצנות, הבינוניות והציניות חוגגות בראש חוצות? רוח-האנטי, היהודית, ניצחה כאן, באיינה כל דבר, עד כי איינה את עצמה בעצמה. הרי יש לנו יותר שוחטים מאשר פרות קדושות, עד כי בסופו של דבר השוחטים יפנו לשחוט את עצמם. האם גבול הוא קדוש? חבל מולדת? ישובים קיימים? מילה? שפה? מורשת? האם למרות “המהפכה החוקתית” כבוד האדם של אזרחי חבל רמת הגולן קדוש למישהו? לא טוב שאין לנו קווים אדומים ברורים, והכל נתון למצבי רוח משתנים ל של פקידים ונבחרים משתנים, בין ממשלה אחת לרעותה.  אין לנו מה שנקרא בערבית “ת’וואבת, דהיינו עמודי יסוד שאין לערער עליהם בשום אופן. ברור שהשיבשוב הזה נקלט אצל האויבים הרבים המקיפים את ישראל, ומעודד אותם ללחוץ עליה עוד ועוד. במילים אחרות, הקווים סביבנו, החוקיות הקבועה, מגוננים עלינו מפני אויב מבחוץ ומפני עצמנו מבפנים.



 


צבא המסתגר בקסרקטינים


“Virtừ contro a furore


Prenderà l’arme; e fia el combatter corto:


Chè I’antico valore


Nell’italici cor non é ancor morto”


 


“הגבורה נגד זעף הפרא


תשלוף חרב,


ובמהרה יכלה הקרב.


כי האומץ הקדמון,


עוד לא הסתלק מלב האיטלקי”


 


למרבית הצער, וזה באמת מצער, המנהיגות הצבאית שלנו, כמו גם המנהיגות הפוליטית, בורחות מכל עימות, מכל הכרעה, מכל מאמץ צבאי. באיזור כה אלים, כפי שהוא כיום, רווי יצרים, שנאה ונקם, הצבא עושה הכל כדי שלא ללכלך באמת את הידים ולהתחיל לעבוד, בעזה למשל. אני לא מדבר על מבצע גדול, שאין בו צורך. אני מדבר על פעילות רצופה, בעלת מעוף ודמיון. לכן הביצועים כה עלובים, וכך גם הדמיון הפוליטי והצבאי המושקע. הקצין המעוטר ביותר בצה”ל, המשמש כשר ביטחון, חוזר למדיניות התמוהה של ראשית ימי האנתיפאדה, דהיינו להצטנף בפינה ולעשות את המינימום. צבא הגנה לישראל, כמו חדש, מאופסן ומנוילן בקסרקטינים; המדינה מדממת.



 


פופולריות של מנהיג


המנהיג מתבזה, כשהוא מוחזק הפכפך, קל דעת, נשי, קטן אמונה, ושאינו יודע להחליט. מכל המידות האלה חייב הנסיך להישמר כספינה מפני שרטון. כשהוא עוסק בדינים ודברים שבין נתיניו, עליו לפסוק דין בתקיפות, שלא יצאו עליו עוררין, ולהשגיח שיוצא לו שם של איש, שאי אפשר להזיז אותו מדעתו או לרמותו ולאחז את עיניו. נסיך שעלתה בידו להכניס ללב נתיניו דעה זו עליו, הכל מכבדים אותו כבוד גדול.



הזיגזוג מצד לצד נותן לאזרחים הרגילים, כמונו, תחושה שהמערכת שם למעלה מתפוררת, אינה מתפקדת עוד, ולכן זורע הדבר דמורליזציה. מדוע מתעקש ראש ממשלה להפוך לאדם כה שנוא בציבור הישראלי? את זה לא אבין. הוא חייב קוים אדומים, שיעזרו גם לו להתנהל מול המזרח התיכון.


ראש מדינה המקרין חולשה כה רבה מסוכן לציבור סביבו. מדינה אינה עסק המתנהל לבד, אלא שהיא זקוקה למנהיגות מופתית, מודל של חיקוי, מקור לחיזוקים והעצמה. זו משמעות של מנהיגות כריזמטית, ולמרבית הצער אין עודף כריזמה בממשלה כולה. הממשלה נראית יותר כעסק מאשר כמנהיג.


 


איך ינהג הנסיך? הנסיך חייב לקרוא את ספרי ההיסטוריה וללמוד מהם על מעשיהם של אישי המופת שבהם, ולראות כיצד נהגו הללו במלחמה, לחקור ולדרוש את הסיבה לניצחונותיהם ולמפלותיהם, כדי לחקות את אלה ולהימנע מהם. אבל בעיקר חייב הוא לעשות כמעשיהם של כמה מן האישים המעולים בימי קדם, שהיו נוהגים לחקות מנהיג אחד גדול, מהולל ונערץ עליהם, והיו משווים כל הימים לנגד עיניהם את מעשיו של זה, כמו שאלכסנדר מוקדון חיקה את אכילס, יוליוס קיסר את אלכסנדר, וסקיפיו את כורש. לא יילך הנסיך בטל בימי שלום, אלא יהא שוקד להגביר את כוחותיו, כדי להשתמש בהם בשעת דחק, וכשמזלו ישתנה, ימצא אותו מוכן ומזומן לעמוד בפני פגעיו.



 


חולשת הצד השני, וחולשתנו


אחרי מושל מעולה יחזיק מעמד גם מושל חלש, אבל אחרי מושל חלש לא תחזיק שום מלוכה מעמד, אם מושלה הבא שוב יהיה חלש.


אין כמו הסורים להבין מה קורה אצלנו. אנו טוענים כי יש לנצל מנהיג סורי חלש? ואולי זו גם נקודת המבט שלו, שיש לנצל ישראל חלשה, מתפוררת ומובסת בעיני עצמה? חשבנו על זה? האם אנו עושים שימוש בסוריה, או היא עושה שימוש בנו? ואם כן,



 


עזור לאויב, אך תמורת מחיר


אין לך דבר המקנה לנסיך כבוד יותר ממפעלי מלחמה גדולים ומעשים יקרי מציאות, שאין רבים כדוגמתם. כך יכבד אותך גם אויבך.


סוריה היא אחת המדינות המבודדות בעולם, והבידוד הזה עלה לישראל, ללבנון ולארצות הברית במאמץ גדול. מרבית מדינות ערב מחרימות את דמשק, ואינן מעריכות את מי שמושל בה. אם כן, מדוע ישראל מתנדבת לחלץ את בשאר מבדידותו, ללא שום תמורה?


חמאס הוא היום ארגון מצורע ומוקצה מחמת מיאוס במזרח התיכון כולו, להוציא סוריה ואיראן. אנו מוחים על כל משא ומתן או מגעים של מישהו בעולם עם חמאס. אז מדוע אנו בעצמנו קודחים בבידוד הזה, כדי לשבר אותו? אנו מנהלים משא ומתן גלוי, נמשך, גם עם סוריה וגם עם חמאס, וזו בעצם הרשאה לכל מדינות העולם לעשות זאת גם כן. וכי למה שימנעו? זו הסיב שסוריה דרשה, וקיבלה משא ומתן גלוי. היא הרי זקוקה להיחלץ מן הבידוד; היא זקוקה לתהליך; לא לתוצאה.


 


מי המתווך שלך?


יש לאל ידו של נסיך לעמוד על טיב המיניסטר בכוחו של אמצעי בדוק ומנוסה, שלעולם אינו מוליך שולל: כשאתה רואה, שהמיניסטר שלך חושב יותר על עצמו מאשר עליך, ובכל מעשיו הוא מבקש את טובת עצמו, דע כי לעולם לא יהא זה מיניסטר טוב, ולעולם לא תוכל לסמוך עליו.



בחרנו לנהל את המשא ומתן עם סוריה ועם חמאס דרך מתווכים “אמינים וניטראליים”, מצרים ותורכיה, שתי מדינות כוחניות בעלות שאיפות גדלות באיזור. אלה לכן שתי שגיאות גסות, שכן אילו גורמים אינטרסנטיים ומזוהים. לתורכיה יש סכסוך מים חמור עם סוריה על מימי נהר הפרת, ולכן יש לה אינטרס ברור שסוריה תתחבר לכינרת, מה גם שזו ממשלה אסלאמית באנקרה, עם קשרי קיום משל עצמה; ולמצרים יש עניין קריטי שעזה תמשיך להתנהל על ידינו למרות שעזבנו אותה. בשום פנים ואופן לא הייתי לוקח את אלה לתווך. מדוע? אם המו”מ אינו עולה יפה, יחסינו החשובים עם מצרים ותורכיה עלולים להיפגע, בוודאי לשלם מחירים. עם מתווכים כאלה אנו מצמצמים את חופש הפעולה שלנו, לא מרחיבים אותו.


 



“מלחמה משפטית”


על כן טוב להם לנסיכים, שקיימו את שלטונם במשך שנים רבות ולבסוף איבדוהו, שלא יתלו את הקולר במזלם הרע, אלא ברשלנותם הם, וברפיון ידיהם, כיוון שלא העלו על דעתם בימים כתיקונם, כי אפשר ויחול שינוי במעמדם. אכן, ליקוי כללי הוא בבני אדם, שאינם חוששים לסערה בשעה שהים שקט.


 


בשנתה הששים, משדרת ישראל מבוכה חברתית ופוליטית, חוסר מנהיגות וחולשה. ריקוד על חתונות רבות, משפטיזציה גוברת, שאינה מאפשרת עוד תיפקוד פוליטי או מדיני תקין, וצבא החושש להלחם. כל אלה נקלטים בצד השני, ידועים לו היטב, וכמובן, מנוצלים על ידו לכל אורך הדרך, במלחמה ובשלום. ישראל חייבת חשיבה חדשה, אומץ ונחישות להצליח. איך עושים זאת זה? אולי האתר שלנו יכול לעזור, אנו כותבים על כך באתר שלנו כבר שנה וחצי. הפרטים כולם בפנים, ניתן לדפדף אחורה.


“Videat consul ne republica quid defirmenti capiat!”


(“ישמור הקונסול על הרפובליקה, שלא יאונה לה רע!”)



 


נמשכת ההרשמה ל-Gplanet Prime. עושים זאת בלחיצה – כאן. מה משמעות הדבר? שהחל מ- 1 ביוני יהיו מאמרים שאי אפשר יהיה לקרוא, ללא הרישום.

ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. נרשמים בלחיצה – כאן.



אז איך ננצח במלחמה הבאה?

האסטרטגיה הצבאית: עזה הפכה למצודה? מצודה היא גם כלא