כלל הברזל בסוריה: אין להתערב


מאת ד”ר גיא בכור



“עלינו להכין את כוחותינו ליום פקודה, הן בחזית לבנון והן בחזית המזרחית”, אמר השבוע אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, וטוב שכך. צה”ל חייב להתאמן לקראת אפשרות בה ארגוני הסונים, דאעש ודומיו, יתקפו את הגבול שלנו משטח ההפקר, שפעם נקרא סוריה. זו חובתו של צה”ל להתכונן לכל תרחיש, אך בוודאי שלא לתמרץ את ההתקפה עלינו.


בימים האחרונים מתעצם מן קמפיין תקשורתי-פוליטי הזוי, הדורש שישראל תצא לטובת כ- 700,000 דרוזים החיים בדרום סוריה, לא הרחק מן הגבול הירדני. התערבות כזו, היה ותהיה, היא לא הכנה ליום פקודה, כאשר האויב תוקף אותנו, אלא דחיקה באויב לתקוף אותנו, ולכן אסור באיסור חמור שהיא תתקיים, ולא משנה באיזו רמה.


הדרוזים של סוריה מעולם לא היו קשורים בנו, להיפך, הם היו מעמודי התווך במשטר הרשע של בשאר אלאסד, וכיום הם בעלי בריתו של חיזבאללה. סמיר קונטאר הנודע לשמצה נשלח לאחרונה בידי נסראללה לארגן אותם תחת חסות הארגון השיעי. היעלה על הדעת שדווקא ישראל תספק נשק או תתערב לטובת בעלי הברית של חיזבאללה? הרי באותו רגע נהפוך את עצמנו, ובצדק, לאויבי הסונים בסוריה לדורי דורות. קמפיין דומה התרחש מייד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר “לובי” פרו-דרוזי שהתאסף סביב ראש עיריית חיפה, אבא חושי, עם  גיורא זייד ודרוזים ישראליים, לחץ על שר הביטחון משה דיין להחזיר את הדרוזים של רמת הגולן, שנמלטו לסוריה, ואכן, הוא אפשר להם לחזור לכפריהם. אלה הדרוזים של הגולן, שהמנהיגות שלהם היתה, ועודנה, ארסית כלפי מדינת ישראל, שהצילה אותם.



קסם האי-התערבות: אז מה קורה בגבול שלנו עם “סוריה”?

בסוריה-עיראק-לבנון של היום עדות שלמות נכחדות ועוד ייכחדו, ולכן ייאחזו בכל דבר, עד שינטשו אותו ויעברו לברית הזמנית הבאה, הכל כדי להישרד, ולכן, רק טיפש ייכנס למערכת כל כך בוגדנית, והרי את השיעור שלנו קיבלנו כבר, בלבנון. וזה השיעור: בישראל נאחזים רק אם אין שום ברירה אחרת, אך נוטשים אותה מייד, כאשר צצה אפשרות חדשה, ואז אנחנו נשארים ללקק את פצעינו.


ראש הממשלה מנחם בגין ראה בנוצרים של לבנון מיעוט נטבח, ולכן החל לסייע להם, תחילה באספקת נשק סודית ועד לפלישה מלאה שלנו, גם כדי לסלק את המחבלים הפלסטינים. זה נגמר בדור אבוד עם 18 שנות מלחמה, ואלף חיילי צה”ל הרוגים. וכל זאת, עבור מה? עבור הנוצרים שחיש קל בגדו בנו, ותימרנו לבעל הברית הבא שלהם? את הלקח שלנו למדנו מהי הביצה העדתית של העולם הערבי, ואנחנו בפירוש לא חלק ממנה, גם לא נהיה. בצפון סוריה נפלו באחרונה כמה כפרים דרוזים בידי דאעש, והתושבים מיהרו להתאסלם, ובכך הצילו את עצמם. אלה חשבונות פנים-מזרח תיכוניים, שגם ימצו את עצמם בינם לבין עצמם, אחרת נמצא את עצמנו בסיטואציות של סברה ושתילה, כאשר ערבים מחסלים ערבים, אך ישראל מואשמת בעולם. אם ישראל מתערבת, זרקור עולמי ענק מייד מופנה אלינו, שלא בטובתנו, ומעשי הטבח הסוריים ידבקו בנו.

סוד האושר הלאומי שלנו: אז להתערב או לא?


סוריה גדולה עשרת מונים מלבנון, סכנתה מרובה ממנה, וחובה עלינו לשמור מכל משמר על הנכס היקר ביותר שלנו עד היום מול הקריסה האיזורית: חוסר המעורבות שלנו. אנחנו לא סונים ולא שיעים, ולכן פטורים מראש ממלחמת העולמות הזאת. חוסר ההתערבות וההרתעה שלנו ימשיכו לשמור עלינו, במציאות מתעתעת. “יום פקודה”? רק כאשר הגבול שלנו מאוים, לא פחות ולא יותר.

עוד מאמרים קצרים של ד”ר גיא בכור

פורסם: בידיעות אחרונות, 11.6.15

מי שעדיין לא הצטרפו למועדון ג’יפלאנט מוזמנים להצטרף כאן: