לגל הצונאמי, מתברר, יש גם מחיר: תחזיות והערכות לקראת שנת 2008


ישראל: המדינה הירוקה הראשונה בעולם?

מאת ד”ר גיא בכור

בדיוק שנה חלפה מאז כתבתי את התחזית השנתית של האתר, וכאשר אני קורא את הדברים שנכתבו אז מחדש, הייתי כותב היום בדיוק אותו דבר. מן הבחינה הזו שנת 2007 נחזתה על ידינו לפני שנה היטב, אך היא לא שינתה תהליכים, היא רק הדגישה את התהליכים אותם איבחנו. למעשה אפשר היה לפרסם היום את המאמר מלפני שנה, ולא היינו מרגישים שמדובר בשנה שחלפה! בעוד ששנת 2006 היתה שנת מלחמה, שנת 2007 היתה שנת היערכות מחדש והפקת לקחים של כולם.


 


קראתי אז למאמר “צונאמי ההתרסה: שנת 2007 הערכות ותחזיות“, ובסך הכל הצונאמי הפונדמנטליסטי, והאנטי ישראלי נמשך, כאשר אקורד הסיום שלו לשנת 2007 הוא רציחתה של הפוליטיקאית המאתגרת והפרו-מערבית של פקיסטן, בנאזיר בוטו. פקיסטן היא מדינה גרעינית, על אפו וחמתו של העולם. האם בשנת 2008 היא תסכים להתפרק מנשקה זה בלחץ ארצות הברית והעולם? חייבים לפחות להתחיל בתהליך זה.


 


בכך ממשיכה המדינה המוסלמית-ערבית להתכווץ לטובת ארגונים אסלאמיים רביזיוניסטיים, כאשר אלקאעדה ודומיו בג’יהאד האסלאמי חזקים כבר כמו מדינות. הארגונים הללו נהנים מיכולת של מדינה, אך אינם נושאים בשום חובה. רק זכויות יש להם.


נכון הוא שבמהלך 2007 הנשיא מובארק הרחיק את “האחים המוסלמים” ודומיהם מן הפוליטיקה הממוסדת והפרלמנט, אך לעומת זאת הרשות הפלסטינית מתה לגמרי ברצועת עזה, כאשר הארגון האסלאמי השתלט לגמרי על השטח, והפך בכך למעין-מדינה. מה כתבתנו על כך בשנה שעברה?


 


עד לשנים האחרונות המדינה הערבית נתפסה כמודל החזק ביותר באיזור (אל-דוולה, אלניט’אם, אלסולטה). הלאומיות הערבית בנתה את נוסחת המדינה הדואגת לכל, האמא של האזרח, שהצבא שלה חזק ומשטרה רב עוצמה. התחושה הזו הולכת ומתפוגגת. עיראק שהתפרקה למרכיביה, והאחדות הטריטוראילית שלה מאויימת; הרשות הפלסטינית שפסקה, למעשה, מלהתקיים; ולבנון המאויימת מחדש כישות מדינתית. סוריה היא מדינה חלשה, ועוצמתה של מצרים נפגעה, כאשר רבע מצירי הפרלמנט הם מן “האחים המוסלמים”. למעשה, נוח לכמה מן המנהיגים להיות חלשים, או להציג את עצמם כחלשים, שכן הדבר פוטר אותם מאחריות, ומעניק להם מרחב תמרון גדול יותר. כך נהג יאסר ערפאת כיו”ר הרשות הפלסטינית, כאשר טען תמיד שהוא אינו יכול. כך נוהג היום בשאר אלאסד, כך נוהג פואד סניורה ראש ממשלת לבנון, ואפילו הנשיא מובארק, אשר “אינו יכול” להשתלט על הטרור בסיני, למשל, ליד רצועת עזה. האם גם ראש הממשלה אהוד אולמרט למד מן הנסיון האיזורי, כשהוא טוען שאינו יכול לפנות את המאחזים ביהודה ושומרון, שכן אין לו הכוח הפוליטי לעשות כן?


 


אלא שבאופן פרדוקסאלי התברר השנה כי אם אותו ארגון אסלאמי גם כובש את השטח או משתלט עליו, השיא עלול להיות מבחינתו גם הסוף, שכן אז הוא נושא בחובות ובאחריות, והוא נכנס לבידוד בינלאומי, כמו הטאליבן באפגניסטן או חמאס בעזה.


מבחינה תיאורטית יש תועלת בעליית הארגון לשלטון, שכן בכך מתגלית התרמית שמאחוריו, בהבטחה לחיים טובים יותר, אך המשמעות היא כמובן תוהו ובוהו במזרח התיכון, וזה אינו רצוי. מן הבחינה הזו ניצחון חמאס וכיבוש עזה היה לקח לחברות הערביות לא למהר ולהאמין להתרסה של האסלאם הפוליטי, וכי לגל הצונאמי הזה יכול להיות גם מחיר. הליברליות ממשיכה להיות בירידה באיזור שלנו, תוך עליית רעיונות פונדמנטאליסטיים אלטרנטיביים, אך השנה אובחנו גם חסרונותיו של גל הצונאמי, ומגבלות הכוח שלו.


 


תהליך אחר שכתבתנו עליו אז היה היחלשותה של ישראל, או לפחות כך היא נתפסת על ידי הסביבה. להוציא ההפצצה שיוחסה לישראל בסוריה בחודש ספטמבר, ישראל אינה עושה הרבה כדי להכריע את האירועים ברצועת עזה, כאשר שוב נוצרת תחושה שארגון קטן, כמו חיזבאללה, מנצח אותה וכופה את רצונו עליה. זה אינו טוב.


 


אלא שהשנה התברר כי המשטרים הערביים ומעצבי דעת הקהל אינם נלהבים לדבר על תבוסה ישראלית במלחמת לבנון, כי המשמעות אז תהיה שהם מהללים את האסלאם הפוליטי ואת השיעים, דהיינו את חיזבאללה. ישראל מרוויחה מן ההפקר מן ההשתק הפנים-ערבי הזה.


 


עוד תהליך שנצפה ומתעצם לנגד עינינו הוא התפשטות העוני במזרח התיכון סביב, בעוד ישראל הולכת ומתעשרת. זהו תהליך מדאיג, שניסינו לפתור אותו בשנות התשעים, אך הסביבה הערבית דחתה אותנו. יש לכך גם צד חיובי: העוצמה הכלכלית תעניק לישראל חוסן צבאי ובטחוני חזק יותר מאי פעם בעבר, אם יידרש הדבר, למשל, פיתוח מואץ של מערכות הגנה מפני טילים. כל הטילים.


 


שנת 2007 היתה ברוכה בכך ששבו הערכים אל מרכז הזירה החברתית שלנו, הפטריוטיות והלאומיות היהודית, היא הציונות. עד למלחמת לבנון האחרונה כמעט והתביישו בערכים אלה, כשמי שהתגאה בהם נחשב במימסד הישראלי לנחות ובלתי מפותח! תקשורת צינית שהתפרקה מזמן מערכיה, בית משפט עליון שרואה עצמו קשור לעולם, ולאו דווקא לרוח הציונית- יהודית, ואקדמיה שברובה חייה במרחבים זרים, חברו רוב שנות התשעים לחבל בערכים הבסיסיים שלכל מדינה חייבים להיות. מעניין שאת התהליך הובילו אלה שהמדינה העניקה להם את כל מה שהיא יכולה לתת: פרסום, כסף וכוח, ראו למשל את קינתו של מי שרק זכה וזכה מן המדינה, לה הוא כה בז, אברהם בורג 


התהליך זה נבלם בשנת 2007, אך עלול להינגס מחדש. ללמוד על הנכבה בספרי הלימוד של בית הספר היסודי? רק כאשר הצד השני יעשה צעד דומה, או לפחות יפסיק את ההסתה הנמשכת גם כיום בספרי הלימוד נגד ישראל והיהודים. מי שלא שירת בצה”ל מסיבותיו האנוכיות, צריך להמשיך ולהידחות על ידי החברה.


 


לפני שנה כתבנו כי הן נסראללה, הן חמאס והן אחמדינג’אד פועלים מתוך עמדה של מצוקה וחולשה. אז היה זה מאוד בלתי מקובל לחשוב, היום אתם מבינים שכך הם פני הדברים. חיזבאללה המלקק את פצעיו ומוגבל צפונית לליטאני, ללא גבול ישיר עם ישראל ולמעשה עירום מזכות הקיום הפומבית שלו: הסכסוך עם ישראל; חמאס שרק לפני שבועיים ביקש הפסקת אש עם ישראל, ולא קיבל; ואיראן הסובלת מקשיים כלכליים קיומיים, עודנה מוחרמת בסנקציות בינלאומיות, ובעיקר אמריקניות.


 


השנה נפתח תהליך מדיני מהוסס עם אבו מאזן. מה כתבנו לפני שנה על אבו מאזן וחמאס?


 


חמאס, שזכה בבחירות הפרלמנטאריות בינואר השנה, אינו מתכוון לפנות את הממשלה ואת הפרלמנט עליהם השתלט – בשום מקרה. אם הוא יצטרך להלחם באבו מאזן ובפתח על כך, הוא לא יהסס לעשות כן, ויש לו עוצמה צבאית ועוצמה ברחוב. אלא שאבו מאזן חלש, ובחמאס יודעים שהצהרותיו על הקדמת בחירות או הסדרים עם ישראל הן הצהרות ריקות מתוכן. במילים אחרות, חמאס אינו סופר כלל את אבו מאזן, ובודאי לא מתרגש ממנו.


חמאס מעוניין להשליט על שלטונו לתמיד ברשות הפלסטינית, ולכן אין לו אינטרס כרגע לפתוח מחדש את זירת הטרור נגד ישראל. אך הוא מתחמש בהיקף מרשים, כדי לפתוח בעימות רחב ומוגבל בזמן מול ישראל, כנראה באביב או בקיץ, אם כי ראשיו עוד לא החליטו על כך סופית.


 


העובדה שאיננו רואים גל טרור גדול נגד אזרחים ישראל אינה נזקפת רק לזכותה של הגדר (שעדיין לא הושלמה) או לעבודת המניעה המבורכת של מערכת הביטחון שלנו, אלא להערכת חמאס שבין ישראל לאבו מאזן לא יתפתח דבר ממשי, ולכן אין טעם להתאמץ ולהסתכן עם גל טרור חדש.


 


*


 


לאן לוקחת אותנו שנת 2008? השנה צונאמי ההתרסה נמצא במלכוד, אליו הכניס את עצמו. ההתרסה היתה גדולה מידי, ובאיזור נולדו גם נוגדנים להתרסה הזו.


 


סוריה הבינה את המסרים המרתיעים מן הקיץ האחרון, והגבול שלה איתנו התייצב, אלא שפתיחת בית הדין הבינלאומי לרצח רפיק אלחרירי בהאג בשנה הקרובה עלולה לפגוע ביציבות הזו, ויש לעקוב אחר תהליך זה מקרוב. ההערכות מלפני שנה ששלטון המיעוט של בשאר מאויים, רק מתגברות.


חיזבאללה לכוד עדיין בנצחונו, ותעיד על כך מידת הדכדוך של נסראללה, שממשיך להסתתר. הוא יכול לשגר לעבר ישראל, לחטוף חיילים או לירות על מוצבים, אך ספק אם הוא יעשה כן, שכן בכך הוא מסתבך עם מחצית העולם, ששיגרה חיילים ליוניפי”ל, וזהו ארגון החי מן הלגיטימציה הציבורית סביבו.


 


חמאס יניח לאבו מאזן להמשיך במו”מ המגומגם עם ישראל, מתוך הנחה שהוא אינו יעיל, או לחילופין, אם יתקדם, ואבו מאזן יקבל שטחים לשליטתו, יוכל חמאס מאוחר יותר להשתלט עליהם, כמו שעשה ברצועת עזה.  חמאס ממתין לראות מה תעשה ישראל בעזה במהלך השנה הבאה. הג’יהאד ופתח מייחלים למבצע יבשתי גדול לעבר הרצועה, אך אני מאמין שמבצע כזה לא יקרה בשנת 2008, ויש אמצעים הרבה יותר יעילים להכות בארגוני הטרור הפלסטיניים מחד, ולתת להם להמשיך וללחום זה בזה, מאידך.


 


אחמדינג’אד נפל, שוב, קורבן לרטוריקה המתלהמת שלו. אם ארצות הברית מניחה לו לפתח את תוכניות הגרעין שלו, שהן למטרות אזרחיות, על מה ילהיט עכשיו את הרוחות לקראת מערכת הבחירות לפרלמנט בחודש מרץ ובהמשך לנשיאות? מבחינתו התסריט הגרוע התרחש: גם אין לו סיבה להתסיס נגד ארצות הברית, וגם הסנקציות הכלכליות על איראן נמשכות. כך הוא מפסיד את העילה הגרעינית, בעוד הטענות כלפיו על רקע החרם הכלכלי נמשכות. כיצד יפתור את הדילמה? האם יישאר נשיא? אני מסופק. איך הוא פעם אמר: החלה הספירה לאחור, אך הפעם זו כבר תהיה להיעלמותו.


 


באשר לערביי ישראל: הרוב הברור אינו דוגל במדיניות הבדלנות אליה דוחפת אותו ההנהגה, ויחד עם זאת הצעירים ייטו לראות עצמם כפלסטינים הגרים בישראל. תהליכי ההתמערבות שלהם בישראל בעיצומם, הן בנושאי ההשכלה, הילודה, ההגירה של כוחות משכילים, וההשתלבות בשוק העבודה הישראלי, והם חזקים מאי פעם. רוב מוחלט של הציבור הערבי תומך בשירות לאומי, כך מראים הסקרים, למגינת לב המנהיגים, שמאבדים את זכות הקיום שלהם, לטובת המדינה הישראלית. אלה ממשיכים את צונאמי ההתרסה מבפנים, וחבל, אם כי גם הם נמצאים בהתגוננות. האם יידעו ערביי ישראל להקים הנהגה אלטרנטיבית, שתתמוך בהשתלבות טובה בתוך ישראל, ארצם ומדינתם? בהמשך החיים הטובים שיש להם כיום? זהו אתגר העומד עכשיו מולם, וחובת הוכחה עליהם.


מצבם הכלכלי של ערביי ישראל הוא מהטובים בעולם הערבי, ושמעתי בימים האחרונים מסוחר ערבי בנצרת, שבימי חג הקורבן שזה עתה חלף, היה בחנותו הגדולה מחזור של מעל מליון שקל ליום, במכירת בגדים ונעלים.


 


אני מקווה ששנת 2008, שנת 60 למדינה, תהיה שנה שבה נמשיך את המסע חזרה אל הערכים הבסיסיים של הציונות, העבריות והיהדות. אין לפחד מהם, הם יעניקו עוצמה אישית לתלמידים, שיבינו על מה קמה מדינת היהודים אך לפני 60 שנים, ועוצמה קולקטיבית לחברה שלנו. זה חשוב לנו, שכן בעשור האחרון איבדנו חלק מהם, בעקבות תאונה היסטורית שקרתה לנו.


 


הדגשת ערכים אלה תועיל בהבאת חצי מליון יהודים לישראל, הנחוצים כדי להפוך אותנו בעוד שנה למדינה מצליחנית ועשירה עוד יותר, שתוכל להגיע לתל”ג של 200 מליארדי דולר.  זו הערכה כלכלית סבירה, ואז יהיו הבדלי התל”ג בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, למרבית התדהמה, פי 100!  ישראל חייבת לשאוף בתוך חמש שנים להגיע אל מועדון עשר המדינות העשירות בעולם, וזה בהחלט אפשרי.


 


הוי, קליאו אלת ההיסטוריה, האם נדע להכיר את חוקייך בשנה הבאה, את חוקי המזרח התיכון?


תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. 


האם נרשמתם לקבל את המאמרים ישירות אל האימייל שלכם? הרישום קל ומיידי.



אל תקנאו בבשאר, מנווט בין איומים לסכנות, וריח הפחד באוויר

 Judea Capta: על המקרה הלא-יאומן, בו נחטפה מדינה שלימה, מדינת ישראל

אחמדינג’אד בעיר הגדולה: עשרה פרדוקסים על הנשיא הצבעוני של איראן