מבט מרום היער: לאן הולך המזרח התיכון שלנו, ולאן אנחנו הולכים? סיור מודרך



מאת ד”ר גיא בכור

“כלום הגענו למהות הדברים? הגענו לקצות המלים שלנו, שכבר כאן הן נעשות סיוטיות, מתעתעות וחסרות שחר. כאשר שורשי העצים מבקשים לדבר, כאשר תחת כסות הדשא מצטבר עבר רב מאוד,  עלילות קדומות, מעשיות מימים ימימה, או אז משחירה קליפת העצים ומתפוררת לקשקשים עבים, לתלמים עמוקים, ומתגלים הסדקים החומים, כעין פרוותו של דוב, של השורש. והנה אנו עומדים לפתע מול קו מטרה, מעברם השני של הדברים, אנו במעמקים, בתחתיות, ואנו רואים!”


 


                                 ברונו שולץ, חנויות קינמון, 
                                 בית מרפא בסימן שעון החול

 


מהם התהליכים האדירים המניעים את המזרח התיכון שלנו? מהו היער שאותו לא רואים מרוב עצים? מרוב מילים? מרוב דיווחים?


“איזו תסבוכת של לחשים, איזה שאון מלמולי של האדמה! אתה הולך בתוך חמימות זו של לחשים, חיוכים והצעות, מפותה מכל הצדדים, מנוקר באלפי שאלות כמו במליונים של יתושים מוצצי דם” (ברונו שולץ). אילו תהליכים אדירים מתחבאים מאחורי המלל הסתום, השוטף תרתי משמע של עיתוני הבוקר יום יום?  בכך נעסוק היום. ומייד נגלה שאותו “קו מטרה” הוא אנחנו!


 


שלב א’: השלב הקלאסי: שנות החמישים עד השבעים


כיצד נקבעו מרכז ושוליים במזרח התיכון הערבי בחצי המאה האחרונה? באמצעות הסכסוך נגד ישראל. מדינות שמקיפות את ישראל כמו מצרים, סוריה, לבנון, ירדן והפלסטינים מעמידות את עצמן במרכז כי הן נלחמות בישראל. משום קרבתן למוקד הסכסוך, הן המרכז. הן הפועלות, הן האקטיביות. וכיוון שכך, הן החשובות. הן אמורות לייצא למדינות השוליים, בעיקר המיפרץ הפרסי וצפון אפריקה את האידאולוגיה המהפכנית שלהן: המהפכות הצבאיות וההתרסה. בתמורה על מדינות השוליים לשלם להן, ואילו “כספי העמידה האיתנה”, שהוטלו על מדינות הפריפריה, כדי לתמוך במדינות המקיפות ונלחמות בישראל. ומהי האידאולוגיה ה”פן ערבית”? החבל שקשרו מדינות המרכז כדי לחבר אליהן את מדינות הפריפריה.


 


שלב ב’: השינוי, שנועד למנוע שינוי


בשנות השבעים הנשיא המצרי סאדאת, שהיה גאון אסטרטגי וחלש מאוד מבחינה טקטית, הבין ששלב א’ לא יוכל להימשך הרבה. מדינות הנפט במיפרץ, וגם בצפון אפריקה התעשרו, והן דרשו את מקומן בהנהגת העולם הערבי. הן התקשו יותר ויותר לשתוק ורק להעביר כספים למדינות המרכז. ואז הגה סאדאת רעיון גאוני: אם אי אפשר להנהיג את העולם הערבי באמצעות הסכסוך מול ישראל, מדוע שלא ינסה לעשות זאת באמצעות השלום עם ישראל? זו הסיבה שמצרים ניגשה לשלום עם ישראל, אך התנגדה לשלום של גורמים ערביים אחרים עם ישראל. בעצם השלום, היא דרשה מנהיגות כלל ערבית. נכון שהעולם הערבי התנתק ממצרים לאחר השלום, אך מהר מאוד הוא חזר.


שלב ב’ לכאורה הפוך לשלב א’, אך כאשר חושבים על כך, הם זהים. בשני המקרים ישראל היא כלי לשימוש פנימי. לא היה זה שלום, היתה זו תנועה בתוך הגלגלים האדירים של המזרח התיכון.


 


שלב ג’: מרד השוליים


בשנות השמונים המאוחרות, ובעיקר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, השוליים החלו למרוד. מדינות המיפרץ, צפון אפריקה שאלו את עצמן: אם מדינות המרכז מגדירות עצמן באמצעות קשר של שלום עם ישראל, למה שלא נעשה זאת גם אנחנו? מדוע שלא נגדיר את עצמנו כמרכזיות גם כן באמצעות ההתקרבות לישראל?


בשנות התשעים מתחיל עידן “המזרח התיכון החדש”, שכל כולו מרד השוליים במרכז הערבי: קטר, עומאן, מרוקו, מאוריטניה, תוניסיה, בחריין ועוד, החלו לקשור קשרים ישירים עם ישראל, תוך שהן חולפות מעל למדינות המרכז, מצפצפות על העניין הפלסטיני, על מצרים ועד סוריה, אותם הן מתעבות. זו היתה התהפכות מסחררת בתולדות המזרח התיכון. המיפרץ הפרסי ואיחוד מדינות צפון אפיקה דרשו להיות מרכזיות, הנהגה, והן עשו זאת גם הפעם בעזרת ישראל. רעיון המזרח התיכון החדש היה כלי דרכו השתנו המרכיבים האדירים של העולם הערבי. הן רצו קרבה לישראל לא כדי להתקרב אליה, אלא כדי להתממש באמצעותה. לא היתה סקרנות ממשית ורצון אמיתי להתקרב אלינו. שוב היינו כלי.


 


שלב ד’: הקונטרה רבולוציה, אינתיפאדת 2000


זהו נסיון פתטי של המרכז הישן להחזיר לעצמו את המנהיגות. הפלסטינים, כנציגי המרכז הישן והמודח, ניסו להפוך את כיוון החיצים בחזרה. לחזור לשלב א’, להילחם בישראל, ולדרוש מרכזיות והנהגה. השלב הזה הביך מאוד את מדינות השוליים, ובלם את שלב ג’, שכן איך יתקרבו לישראל, כאשר הפלסטינים נלחמים בה? אלא ששלב ד’ התברר כקצר ימים. לא היה בו כוח לבלום את השינוי האדיר שכבר התרחש בעולם הערבי. שינוי מוקדי הכוח הפך לעובדה.


 


שלב ה’: בו אנו מצויים כיום


הפריפריה הערבית, המפרץ הפרסי וצפון אפריקה הפכה למרכז, בעוד שהמרכז העני, הפלסטינים, סוריה, לבנון ומצרים, הפך לפריפריה. הם השוליים, עניים, דהויים, נעלבים, מרוחקים מן המוקדים הכלכליים האדירים של המיפרץ הפרסי וצפון אפריקה. המרכז החדש פשוט מצפצף על הפלסטינים, ועל יתר ” קרובי המשפחה עניים”. המגדירים הפן ערביים שהנציחו מרכז ישן התרסקו לחלוטין, והיחסים של מדינות הפריפריה של פעם עם ישראל כמעט נורמליים. מרוקו? רגיל. תוניסיה? רגיל. מאוריטניה? רגיל. לקטר ולעומאן אפשר להיכנס בדרכונים ישראלים. בחריין ודובאי? יש ישראלים לא מעטים שם. אכן, נזהרים בכבוד מדינות המרכז של פעם, אך פשוט מתעלמים מהן.


המזרח התיכון השתנה, התהפך. ראש המשפחה נדחק לשוליים, בני הדודים המרוחקים שולטים. אין זה דבר של מה בכך. ויחד עם זאת לא מעט מבני החברה הערבית היו רוצים לחזור אל שלב א’. זהו מאבק, כחלק מן הזהות העצמית שלהם.



סקי בדובאי. בחוץ 50 מעלות, בפנים מינוס 10 (וידאו)
ככה זה כשיש יותר מידי כסף
 


לקחים:


1.      הישגים ישראליים מול מדינות ערב אפשריים, אך יש לעשות זאת בזהירות ורצוי בשקט. כוח הווטו שהיה פעם לסוריה או למצרים פחת כמעט עד לאפס. חבירה לברית סונית מתגבשת, הגיונית ואפשרית.


2.      ישראל אינה עוד מוקד הסכסוך במזרח התיכון. הסכסוך שלנו הפך לשולי לעומת סכסוכים אדירים אחרים כמו האסלאם הפוליטי והקרע הנורא השיעי-סוני. גם זה מזל גדול מבחינתנו. ישראל פחות מגדירה מבעבר. אנו בשוליים. יש!


3.      כוח המיקוח של סוריה והפלסטינים ירד מאוד. אין מאחוריהם שום כוח ערבי. סוריה לבד מבחינת העולם הערבי, והפלסטינים לבד. הם הבינו זאת היטב בשנים האחרונות. הם לא יכולים לטעון עוד שאחריהם יבוא העולם הערבי כולו, שכן הוא כבר לא שואל אותם מה לעשות.


4.      כוח המיקוח של ישראל עלה מאוד, המחיר שלנו עלה. בכל משא ומתן עתידי יש לדרוש הרבה יותר. אנו מביאים קשרים, טכנולוגיה, גלובליזציה, ומי כמו מדינות המיפרץ יודעות זאת, כאשר מאות ישראלים כבר עושים שם עסקים, כמעט באופן גלוי.


5.      השתנות כיווני החיצים לא נראית הפיכה. למדינות ערב סביבנו אין כסף למלחמה נגד ישראל, והמדינות המרוחקות גם לא יממנו מלחמה כזו. ממש לא. הפריפריה הישנה רק ממשיכה להתעשר, בעוד המרכז הישן מתרושש. אפילו במונחי תל”ג ישראל מתחברת לא רע לשוליים הישנים, ומתרחקת משכנותיה. כך דיפלומטיה, גיאופוליטיקה וכסף תומכים זה בזה במציאות איזורית חדשה.


6.   אנחנו כוח מתעתע. אנחנו בכל מקום, ואנחנו בשום מקום! האם אנחנו באמת קיימים?
 


אילו התהליכים העמוקים והחשובים, שחווה האיזור שלנו בטווח זמנים של חצאי מאה. זהו היער, אותו חייבים להכיר, ו”כאן בכלל לא חשוך, כפי שאפשר היה לשער, להיפך, הפנים כולו פועם אורה, זהו כמובן האור הפנימי של השורשים, הזדרחות תועה, תעייה מאירה של המהות” (ברונו שולץ).

העולם הערבי: הקינה הגדולה
החיים במטריקס 

אנא שלחו את המאמר הזה אל החברים. איך עושים זאת? באמצעות כפתור “המלץ לחבר”, כאן, למטה.