"מוזיאון הילדים" של עמר מוסא

מאת ד”ר גיא בכור

בשיא שנות אוסלו, בשנות התשעים, הזדמן לארץ שר החוץ המצרי דאז, עמר מוסא. כיוון שהיה זה ביקור ממלכתי הוא נלקח לבקר ב”יד ושם”, כמקובל. שר החוץ הנאצריסטי, היהיר, המלא מערך עצמו, עמר מוסא, סירב. הוא לא רצה שיאשימו אותו בעולם הערבי על כי הוא משתף פעולה עם ישראל, או מכיר, חס וחלילה בשואה, ועוד יצולם, אוי לבושה, עם כיפה יהודית על ראשו.

 

החל מיקוח משפיל האם יבקר ב”יד ושם” או לא. המארחים הישראלים דרשו, הוא סירב. לבסוף נמצאה פשרה, מסוג הלוליינות העקומה של אותה תקופה: עמר מוסא יבקר רק בביתן המנציח את השמדת הילדים היהודים בשואה, וכך היה. הוא סירב לשים על ראש כיפה. כאשר יצא, נשאל במסיבת עיתונאים על ידי כתבים ערביים, היכן ביקר.

“ביקרתי במוזיאון הילדים”, אמר בערבית. “במוזיאון הילדים”. את המילים האלה שאמר לא אשכח לעולם, הדבר דוקר בליבי עד היום, שנים אחרי האירוע. כאילו ביקר באיזה מוזיאון חביב לבובות ולצעצועים, או משהו מעין זה. ברוח הימים ההם, ישראל הרשמית לא הגיבה כמובן על שום השפלה.

*

היום בונה ראש הממשלה אהוד אולמרט על “יוזמת השלום הערבית”, שאותה אמור לנהל, מזכ”ל הליגה הערבית, מי אם לא עמר מוסא. ועל זה בונה ממשלת ישראל, על האדם שניהל את מערכת החוץ המצרית, ואשר עסק כל שנותיו הבוגרות בדחיקת צעדי ישראל ככל שרק יוכל. עליו אנו בונים את צעדינו.

בימים האחרונים מתרוצצים המצרים, שר החוץ אחמד אבו אלריט ומזכ”ל הליגה הערבית עמר מוסא במרחב הערבי, כדי שחס וחלילה לא תתקבל ישראל בסעודיה או באיזו בירה הערבית. היה זה עמר מוסא אשר איים במשך שנים על מדינות ערביות פן ינרמלו את יחסיהן עם ישראל; היה זה עמר מוסא שהקפיד שחס וחלילה לא תשונה היוזמה הערבית/סעודית בועידת ריאד האחרונה, או שיתנהל איזשהו משא ומתן על היוזמה, הדורשת את החזרת מליוני הפליטים הפלסטינים לתוך ישראל. ועליו בונה ישראל את צעדיה.

היה זה מזכ”ל הליגה הערבית אשר חזר ושינן בשבועות האחרונים לפלסטינים ולכל מי שרק היה מוכן לשמוע כי “זכות השיבה היא מקודשת לעולם הערבי, ולא רק לפלסטינים. לשום פלסטיני אין זכות לוותר על הזכות הזו”, ובכך הפך לקיצוני וחישוקאי יותר מן החמאס. ועליו בונה ישראל את צעדיה.

זו הליגה הערבית, מוסד שכבר עשרים שנה אינו מתפקד בגלל הדרישה שכל החלטה שלו תהיה פה אחד (“בלאג’מאע”), ואשר מעולם, מעולם, לא הכירה בישראל, לא הזמינה ולא נפגשה עם ישראלים. כלום. התעלמות מלאה. ועליה בונה ישראל את צעדיה.

 

בערב יום השואה, למען הקורבנות שהיו, ואלה שחלילה עוד יהיו, הבה נתייחד לרגע קט עם זיכרון “מוזיאון הילדים”, שבו ההיסטוריה השחורה מתחברת לה עם הווה מאיים לא פחות.

מאמר קשור: הנעלים של בוטרוס ראלי