מחבלי פתח מוסרים את נשקם? עוד פטה מורגנה של חום יולי-אוגוסט?

אחמדינג’אד המורה: ששה לקחים לחברה בישראל

פוטיומקין מבקר ברמאללה


מאת ד”ר גיא בכור

כמה רעש עושים אצלנו בתקשורת מן העובדה שפעילים של גדודי חללי אלאקצא “מוסרים את נשקם” לידי הרשות הפלסטינית ביו”ש. עוד פעילים מוסרים נשקם…ועוד… תמורת הבטחת ישראל שלא לרדוף אותם. ואולי זהו מיראז’ קיץ? עוד פטה מורגנה מאילו שכה התרגלנו אליהן? אכן כך.



יש לעשות סדר בדברים. חלק ממחבלי גדודי חללי אלאקצא, הזרוע הצבאית של פתח, אכן “מסרו את נשקם” לידי המנגנון הביטחוני של הרשות, בתמורה לקבלת נשק חדש באופן מיידי, דהיינו הם יצטרפו אל המנגנון הבטחוני, ויקבלו משכורת. כמה מהם עשו זאת איננו יודעים, אין שום נתונים. אלה שלא נקלטו, או כאלה ששמם לא אוזכר במסגרת רשימת החסינות הישראלית, לא הניחו נשקם. במילים אחרות מספר המחומשים ביו”ש לא משתנה. משתנה רק התואר שלהם.


 


מתברר היום שעוד ועוד קבוצות בתוך חללי אלאקצא מודיעות שאין בכוונתן למסור את נשקם ולהפסיק להלחם בישראל, אם מהסיבה שלא הציעו להם תפקיד בארגונים הבטחוניים או מסיבות אחרות. כבר ציינתי בעבר שהאחיזה בנשק מבחינת רבים היא מעמד, סטטוס, ומקור פרנסה. איך אפשר לוותר על כל אלה סתם כך?


זאת ועוד, מחבלי פלגים אחרים והם: חמאס, הג’יהאד, והחזית העממית לשחרור פלסטין הודיעו אתמול כי הם דווקא ממשיכים להילחם בישראל ביו”ש, וכי אין בכוונתם “להיכנע”. מספר פלגים קטנים בתוך חללי אלאלקצא אף הודיעו שאינם מכירים בממשלת סלאם פיאד, ומסיבה זו ימשיכו להילחם.


שימו לבכם גם לחלקלקות ההחלטה. אומר מפקד בגדודי אלאקצא: אם התוקפנות הישראלית תתחדש, נשוב ונאחז בנשק ולא נשתוק.
 


הנקודה האחרונה רגישה. יותר יותר נתפסת כוונת אלה שמסרו את נשקם ככניעה לא מכובדת, נקודה רגישה בחברה הפלסטינית. מי שאמר אתמול את הדברים בפירוש, ואיש לא יוכל להתעלם מכך הוא מפקד המועצה הצבאית העליונה של גדודי חללי אלאקצא, הנמצא בעזה, ח’אלד אבו הילאל. “המכובדים והאציליים שבאנשי הגדודים מסרבים לבגוד באומה תמורת טובת הנאה אישית”, אמר בתקשורת הערבית והפלסטינית. “זאת בנוסף לייתר הפלגים שאינם מוסרים נשקם”.


 


אותו מפקד בכיר הזהיר כי מדובר ב”מזימה ישראלית לתקוע טריז בין הפלגים השונים, תוך יצירת סיבה לרדוף אותם מחדש, כפי שקרה בעבר.” הוא גם הזהיר את מי ששמו מופיע ברשימה “מליפול לפח הישראלי”, שכן כאשר ייצא לעולם הגלוי הוא יחשוף את עצמו לחיסול עתידי אפשרי.


 


תאמרו, אילו האותיות הקטנות. אך ניסיון אוסלו לימד אותנו כי האותיות הקטנות הן הקובעות בסופו של דבר, ודי בפיגוע גדול אחד, חלילה, כדי להרוס מאמץ מדיני גדול. ואני שואל, אם אין אפשרות להסכים על דבר, חוסר האימון הוא כה גדול בין הצדדים, וכל הסכמה עם הפלסטינים תמיד יוצרת נוגדנים הפוכים, מה משמעות המהלך שבו התחלנו מחדש עם אבו מאזן?


 


עשר הפתעות מתוקות כלענה

ועדת וינוגרד ערבית

צריך להבין מה משמעות הדבר “להניח את הרובה” מבחינת האתוס המכונן של תנועת פתח, זהו כמעט דבר שלא ייעשה, בלתי הגיוני בעליל. הרי סיסמת התנועה היא “המאבק המזוין”, ו”רובה עצמאי החלטה עצמאית”, דהיינו הרובה הוא סוג של אוטואמנציפציה. מסיבה זו נתפסת הקריאה כבגידה לא רק בהקשר המקומי אלא כבגידה בכל מה שתנועת פתח חינכה עליו לדורותיה.


 


חמור מכך, אם יש עכשיו באוויר תחושה של משא ומתן והתקדמות, נוצר צורך ממש לאילו שממשיכים להילחם בישראל להעיד על כך, והדרך לעשות זאת היא תמיד דרך פיגועים. הפיגוע הופך להוכחת הנאמנות האידאולוגית, הנאמנות לשורשים, לבית פתח-אבא.


 


ממשלת אבו מאזן שברירית, מאויימת, וחבולה, ללא רצועת עזה, חסרת לגיטימציה בפרלמנט הפלסטיני, ולמעשה חסרת מעמד חוקתי. באופן פרדוקסאלי ההחלטה לאסוף את הנשק מציגה אותה בחברה הפלסטינית כמשת”פית של ישראל, וכפגיעה עוד יותר. אין לי ספק שאוייביה הרבים של הממשלה הזו ינצלו עד תום את החולשה שהיא מקרינה.


 
רצועת עזה, וערפאת מסתכל מלמעלה

סלאם פיאד וארבעים השודדים. למה אין לו סיכוי