מיוחד: התרגיל המבריק של הצאר איוואן האיום, והבעייה הכרונית האחרונה שלנו


מאת ד”ר גיא בכור 

 



כבר מראשית הכהונה שלו עמד הצאר הרוסי איוואן הרביעי, שנודע כ”איוואן האיום” בפני בעיות קשות: הארץ היתה מפגרת וזקוקה לרפורמות, אך מעמד האצולה, ה”בויארים”, בלם כל מאמץ שלו, ודיכא את האיכרים. הוא עצמו כמעט הודח על ידם. כשטאטרים צמאי דם תוקפים ממזרח, והבויארים מגייסים צבאות מבחוץ להפיל את הצאר, איוואן נזקק לכוח מוחלט, אך לא עמד לצידו כוח כזה. הוא נראה אובד עצות ותשוש.


ב- 3 בדצמבר 1564 נדהמו תושבי מוסקווה לקום בבוקר ולראות את הרחבה העצומה שמול הקרמלין מלאה במזחלות, ועליהן כל אוצרות הצאר ואספקה עצומה. הצאר וציוותו עזבו את הבירה והשתקעו בכפר קטן מדרום למוסקווה. במשך חודש שלם נכנסה העיר כולה למצב של טרור ואימה, שכן התושבים פחדו מאנרכיה, ומטבח בידי הבויארים האכזריים. הם נותרו ללא מגן, כשהצאר שלהם נטש אותם. לאחר חודש התקבל מכתב מן הצאר, בו הוא מודיע כי בוגדנות הבויארים נמאסה עליו, ולכן החליט לוותר על השלטון.


המכתב עורר תוצאה הפוכה, ותושבי מוסקווה יצאו בהמוניהם לרחובות, להביע את מחאתם נגד הבויארים. משלחת גדולה של הכנסיה, האצילים והציבור, יצאה אל כפרו של הצאר, והתחננה בפניו שישוב, אך הוא סירב. לאחר כמה ימים הציע להם עיסקה: אם יחזור, הם יתחייבו להעניק לו כוח מוחלט, ללא שום הפרעה, או שיחפשו לעצמם מנהיג אחר. כשהם מפחדים ממלחמת אזרחים נוראה, הסכימו כולם לתנאי. בפברואר, חזר הצאר למוסקווה. תושבי רוסיה לא יכלו להתלונן על העריצות שלו, שכן הם ביקשו זאת בעצמם. איוואן האיום שינה את הכללים, כאשר הוא חילק את הקלפים, ונתן לאחרים לשחק על פי הקלפים שלו, ולא להיפך.


**
 

 


לאחר שהתפטרנו ברמה ההיסטורית משתי מחלות כרוניות שהיו לנו: לבנון ועזה, וכאשר השגנו שם הסדרי ניהול יעילים, שכן הצד השני מורתע וחושש, ולכן דואג ליציבות, נותרה לנו הבעייה הכרונית האחרונה, והיא הגדה המערבית. מה לעשות עם הפלסטינים שם, היושבים על צווארנו. אי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא. הפלסטינים אינם מעוניינים במדינה זעירה, הם מעוניינים להתיש אותנו, כפי שעשה חיזבאללה, שלא רצה שניסוג, וכפי שעשה חמאס בעזה. גם היום רוצה חמאס לשוב ולהתחבר אל עטיניה של הפרה הישראלית החולבת, אך בחוכמתנו הצלחנו להעביר את עזה יותר ויותר לזירה המצרית. זה הרי היה כל רעיון ההתנתקות מראשיתו, כפי שציפיתי שיקרה, וכפי שגם הבטחתי לכם: שעזה תתחבר בחזרה למצרים, כפי שהיתה לפני 1967, והתהליך הזה הולך ומתגשם לנגד עינינו. היא וצרותיה שייכת היום למצרים יותר משהיא שייכת לישראל, וזה מצויין. המצרים נאלצים לפתוח את מעבר רפיח, ועזה יוצאת ונכנסת דרך מצרים.



זוכרים את המאמר על המדיניות הגאונית של ישראל, והנקניקים של ביסמארק? מה שהבטחתי שיקרה, מתרחש.


אנחנו שומעים השכם והערב על תוכניות שלום למיניהן, הצעות שונות שנשארות נאמנות לשבלונות הרגילות: ישראל והפלסטינים, חלוקה כזו ביניהם, או חלוקה אחרת. ובכן, האם לא הגיע הזמן לשבור את המערכת הזו בקלות, ולחלק לאחרים את הקלפים שלנו, במקום שאנחנו נשחק בקלפים שלהם?


ב-31 ביולי 1988 (והיום הזה זכור לי היטב) הכריז המלך הירדני חוסין על “התנתקות”  מן הגדה המערבית. כך, ביום אחד, הוא ביטל את האזרחות הירדנית של תושבי הגדה, וסגר את השער לממלכה שלו, תוך שזרק את המפתח רחוק ככל האפשר. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה, וחוסיין הבין שהגדה המערבית היא רק צרות. הוא התנתק, וחנק אותנו עם הפלסטינים, שעברו לאחריות מלאה ומוחלטת של ישראל.


איך אנחנו לא הבנו במשך עשרות שנים, שאת עזה צריך לפתוח למצרים, כפי שסוף סוף עשינו עכשיו? והאם אין אנחנו מבינים שזה האינטרס העליון של ירדן להתרחק מצרות הפלסטינים, ולזרוק אותם עלינו, כפי שזרקו אותם המצרים עלינו? ירדן היא מדינה חשובה לנו, כמו שמצרים היא מדינה חשובה לנו, אך הרעיון בהתנתקות היה לחייב אותם לקחת אחריות על עזה, שכן היא תאיים על הביטחון שלהם, וכך קרה.


לירדן אין היום שום קשר אמיתי עם הרשות הפלסטינית, שכן במעבר אלנבי, זוהי ישראל, על צה”ל ומערכת הביטחון שלה, שחוצצת ביניהם. ירדן אינה מחוברת בשום צורה לגדה המערבית, כי אנחנו מפרידים באמצע ומנתקים ביניהם. ולמה אנחנו מתנדבים לעשות לירדנים את הטובה האדירה הזו? למה אנחנו מתנדבים לקחת על השכם שלנו את כל צרות המזרח התיכון? תנו גם לירדנים להיכנס.


ואם היינו מפנים את מעבר אלנבי, מה היה קורה? ירדן היתה באופן אוטומאטי חוזרת לתמונת ההסדרים.


ברור, השלטון בירדן ייבהל מהרעיון הזה, כפי שהמצרים הזדעזעו מרעיון ההתנתקות שלנו מציר פילדלפי, אך כמו אצל איואן האיום, אנחנו לא נשאיר להם ברירה. ביום אחד, ישראל תפנה את גשר אלנבי לקשר ירדני-פלסטיני ישיר. הדבר הגאוני הוא שכמו שמצרים לא יכולה היתה להתנגד ליציאתנו מציר פילדלפי (שכן פומבית היא היתה בעד מהלך כזה, אך מעולם לא התכוונה אליו באמת) כך הירדנים לא יוכלו להתנגד למהלך. הם יפלו בפח הרטורי שלהם עצמם. ירדן היא חשובה, אך ישראל והעתיד שלנו חשובים לנו יותר.


ירדן תצטרך לשמור על הגבול שלה בעצמה מול הרשות הפלסטינית, בלי מעורבות ישראלית, כמו שמצרים נאלצת לשמור על הגבול שלה עם עזה, אך בכך יוולד בחזרה ובאופן אוטומאטי הקשר הירדני: שיתוף פעולה בטחוני ירדני-פלסטיני, מדיני, טרור, כלכלה, מכס, מה לא. לא תהיה לירדנים ברירה, שכן זה יהיה עכשיו הביטחון הלאומי שלהם, וזה החשוב להם ביותר. זה גם יאפשר לישראל לטעון אחר כך שיש להרחיב את הצַמצָם לפתרון של הפלסטינים מזרחה, ולא רק מערבה, בצורת פדרציה, קונפדרציה, זיקה ירדנית-פלסטינית, ומה לא. אז זה יהיה כבר אפשרי והגיוני.


נכון, אין זה פתרון, אך זהו ניהול של המשבר, שבעצמו יוליד מאוחר יותר פתרונות בינערביים, משום שלא תהיה להם ברירה. תפקידנו למזער את חלקנו, ולא להרחיב אותו. אנחנו נאמר: אם ירדן תרצה, שתיתן להם עצמאות, זה לא תפקידנו, ואז תראו דבר מוזר: ירדן, שכיום דורשת עצמאות פלסטינית (אך מצפה שישראל תסכל את המהלך) תצטרך לשוב ולהתנגד לכך באופן פומבי, כי ישראל לא תעשה עוד את העבודה בשבילה.


אני לא הוזה על תוכניות שלום, ולא על הסדרים בלתי אפשריים של פינוי עשרות אלפי יהודים. אני מציע כאן דבר שקל לעשות, והוא בידינו בלבד. זהו מהלך חד-צדדי, שאינו תלוי בהסכמת אף אחד: לפנות כמה עשרות מטרים, של גשר אלנבי. זה הכל. לא תאמינו מה יקרה, האיזור שלנו ישתנה בכך.


אכן, טרור יכול לחדור דרך המעבר, אך מול טרור אנחנו יודעים להתגונן, כפי שעזה למדה בדרך הקשה לפני כשנה, מה גם שהירדנים יבינו מהר שטרור כזה מופנה גם כלפיהם; ונכון שזה יהיה תהליך ממושך ורצוף קשיים, אך מעמסת הפלסטינים מכבידה עלינו, ופתיחת הקשר הישיר בין הצדדים הערביים השונים, תוריד מאיתנו חלק גדול מהלחץ. גדר הביטחון שכבר קיימת, וזה הישג גדול שעכשיו צריך להשתמש בו, תחצוץ בין התהליך הזה לבין ישראל-גופה, ואנחנו נחלק את הקלפים לאחרים, לא עוד האחרים לנו. ב- 1988 חוסין חילק לנו את הקלפים. עכשיו הגיע הזמן לחלק לירדנים ולפלסטינים את הקלפים, מחדש.


אם לא נעשה כך, הירדנים לעולם לא יתנדבו להיכנס ולהתערב, וישות פלסטינית זעירה כזו תתפוצץ לנו בפנים בסופו של דבר. הירדנים יזעמו עלינו בשל הרעיון החדש הזה, ויעלימו עין בהתחלה מן הטרור, כפי שעשו המצרים, בתקווה שנשוב וניקח את ציר פילדלפי או את מעבר אלנבי. אך בסופו של דבר, הגדה וענייניה יחזרו גם אליהם.


ואני שואל את עצמנו: האין זה תענוג לא להיות שקועים בביצה הלבנונית, ולא להקריב עוד את חיילינו? האין זה תענוג להניח למצרים “לטפל” בפעילי חמאס בכלא אל עריש, הרי זו כבר בעיקר בעייה שלהם. הגיע הזמן למהלך ישראלי מפתיע ומחוכם גם בבעיה הכרונית האחרונה שעוד נותרה לנו. חלקו את הקלפים מחדש, ותנו לאחרים לעשות את העבודה שלכם, מה גם שירדן היא מדינה בעלת קשרים קיומיים עם ישראל. איוואן הרוסי לא נטל לעצמו כוח מוחלט לבדו. הוא נתן לאחרים להתחנן בפניו, שהוא יסכים לקבל כוח שכזה.


הצאר הרוסי נסוג אל הכפר, אך חזר מחוזק הרבה יותר. התרגיל שלו הצליח. ובכן, תנו לכוחות הקיומיים של המזרח התיכון לעשות את העבודה בשבילנו; העבודה האחרונה.


 


 


הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי (מגולם כאן על ידי ניקיטה מיכאלקוב, בעצמו גם הבמאי) פוקד בוגרי קורס קצינים של הצבא הרוסי המלכותי מול הקרמלין, בסרט הקלנוע הרוסי “הסַפָר מסיביר” (1998). קריאת “הורָה” קיימת בצבא הרוסי המודרני עד היום, ובהמשך נשמעים צליליו של ההמנון הרוסי המלכותי, “אלוהים, שמור על הצאר”. איוואן האיום היה צאר אכזרי במיוחד, אך בטקטיקות פוליטיות הוא, כנראה, הבין. גם לנו מותר להצליח.
 


אני מבקש באופן אישי, ממי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לא לשכוח, ולחדש אותו. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש, לחצי שנה, או לשנה-במחיר מבצע. ניתן להירשם – כ א ן.  
 
אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה. 

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כאן.

אל תשכחו להיכנס גם לפורום Gplanet, הפורום המעניין ביותר באינטרנט הישראלי. גם אני מוצא שם מציאות.