מי ישמיד אותנו היום? על ז'אנר האימה בתקשורת הישראלית


הבנתי!

פושקש והאופי הישראלי

מאת ד”ר גיא בכור  [face-book-like]

איראן הולכת להשמיד את ישראל; האם ארצות הברית תיתן לאיראן להשמיד את ישראל? סוף המדינה היהודית; יש בריחה מהארץ; נסראללה יחסל את פואד סניורה; אבו מאזן ייפול; “הפצצה בדרך!”; הדמוגרפיה הערבית משתוללת; הצפון מחוסל; בחומוס יש קוליפורמים; הכל אבוד, והשמים נופלים.


 


זה בערך הטון בשורה ארוכה של כלי תקשורת ישראליים, המתפרנסים מהבהלת הציבור שלנו. להפחיד זה מוכר, את זה למדו גם שלושת העיתונים הראשיים שלנו, אשר בכל בוקר פותחים בכותרת ראשית נוספת של הבהלה ומועקה. מי הולך להשמיד אותנו היום? הפחד מפרנס את העיתון ואת אתרי האינטרנט. כיוון שהציבור שלנו רגיל להזריק את מנת הפחד היומית שלו, התיזה עובדת, וכולם מרוצים. העיתון מכר את מרכולתו, הציבור בא על סיפוקו. הריגוש הוא מטבע עובר לסוחר, ואין כמו הפחד.


 


ידידיי, ככה אי אפשר. המצב שלנו מספיק מסובך, עם איומים אמיתיים, עד כי אין צורך להמציא כל יום מחדש איומים נוספים. ואם מצב העיתונות ואתרי האינטרנט קשה מבחינה כלכלית, למה שיתפרנסו על חשבון הציבור האומלל שלנו, הנאחז בתקשורת כמו בגלגל הצלה, בעוד היא אינה מעונינת ברווחתו אלא ההיפך, להכניס אותו לאימה כל יום? לא אשכח איך בזמן מלחמת המיפרץ הראשונה, כאשר הציבור היה בלחץ עצום, מכרה לו התקשורת שלנו סיפורים על פצצות המימן להשמדה המונית של סדאם חוסין (כולל שרטוטים פלסטיים!), ומה לא. תזכירו לי איפה סדאם היום? ובזמן מלחמת המיפרץ השניה, אינסוף הכתבות על בתי הקברות ההמוניים שהכינו כבר בדרום ובמרכז? התמונה חזרה על עצמה במלחמת לבנון לפני כשנה, כאשר היו כלי תקשורת שהתפרנסו-ממש מהפחדות, מהגזמות ומהטלת רפש, כאילו התמונה לא היתה מסובכת גם כך.


 


גל ההפחדות וז’אנר אתרי האימה משפיעים על הציבור שלנו, ומעודדים בסופו של דבר אובדן דרך ודיכאון לאומי. אין זה דבר טוב. או שהתקשורת תחדל מכך, או שעל הציבור להפסיק לצרוך את התקשורת הזו, למען חוסנו האישי והלאומי.


גרוע מכך: הדכדוך מקרין חולשה לאומית החוצה, וממש מזמין עוד התקפות ואיומים על ישראל, שנתפסת כיותר ויותר חלשה, כמי שניתן להשפיע עליה ולדכא את אזרחיה.

כיוון ששתי הברירות קשות להשגה, הקמתי את האתר שלנו. זו בחירת אמצע. זו תקשורת, אך תמיד עם אחריות, תובנה נוספת, פלפל, וחתירה עניינית לאמת. לא אופוריה, אך בהחלט לא דיכאון. ביטחון עצמי, תמיד, יחד עם ביקורתיות. שימו לב לסמל של האתר. הוא לא נבחר במקרה. הוא מדריך אותי בכל בוקר מחדש, וכך גם אתכם: ביטחון עצמי, שורשיות, נכונות להגן על עמדות, ועם זאת תמיד סקרנות, עניין ונכונות לרעיונות חדשים.


 


למה הציבור נכנס כל יום יותר ויותר לאתר הזה? כי אני לא ארמה אתכם ולא אמכור את הציבור שלנו בהפחדה-בלירה. ביום שהתחלתי את כתיבת האתר נטלתי על עצמי סוג של אחריות ציבורית, מתוך אהבת הציבור והמדינה שלי. יש לי תחושה של אחריות. מה שייכתב כאן נובע מאמת מידה אחת בלבד: האמת. אם היא נעימה או לא נעימה, זה כלל אינו שיקול. איני בא להחניף למישהו, או להעניש אחרים. הכל ענייני. הניסיון מלמד שהשפעת האתר הולכת ומתרחבת. רעיונות שנובטים כאן, זולגים אחר כך לתקשורת כולה. זה טוב. אנו מצליחים.


 



לא הבטחתי לאף אחד אחידות במזרח התיכון. זיכרו שאין לי תיזה פוליטית למכור לכם, אינני נביא זעם עם עיניים בוערות, ולכן אין לי אידאה פיקס. היזהרו מאנשים המחפשים למכור לכם את המצע שלהם. אך יש לי חיישנים, ואלה לא תמיד אחידים. היום גורם ערבי יפעל כך, ולמחרת אחרת. רק בטווח של כמה שנים תקבלו את הרזולוציה המלאה, כמו תמונה אימפרסיוניסטית, שכאשר מתרחקים ממנה מבינים ורואים את כולה. בשנת 1974 הנשיא אנואר סאדאת נראה כנבל האנטי ישראלי הגדול של המאה העשרים. כמה שנים לאחר מכן התמונה התהפכה. או תיאור דמותו של ערפאת: בתחילה נבל, אחר כך ידיד ישראל ולבסוף שוב נבל. הכל עניין של עיתוי.


 


ההיסטוריונים אוהבים טווח של חמישים שנה כדי לנתח תהליכים. לנו אין את המותרות האלה, ולכן החיישנים חייבים להיות חדים הרבה יותר, וזה לא תמיד אחיד.


 


אופטימיות או פסימיות; נעים או לא נעים; אמיץ או שמרני; ימין או שמאל; נבואות בעתה או שקר; אילו אינן אמות-מידה מבחינתי. לא באתי באתר הזה לעשות טוב למישהו, או רע. כאן מקבלים את האמת (לפחות בעיניי), אם היא טובה או רעה, ועדיף שתיכתב בצורה מעניינת ומושכת. אין גם צורך להגזים. מצב המזרח התיכון גרוע היום כפי שלא היה זה שנים רבות. מידה של זהירות ממנו נחוצה. כשצריך להתריע, למשל מול סוריה,יש לעשות זאת. אך כשנפתחות הזדמנויות, גם על כך יש חובה לדווח! האמת וכללי המזרח התיכון. כן, יש כללים כאלה ולטובתנו צריך ללמוד אותם.



 


האיזור לא קל, והתפקיד המרכזי שלנו כיום הוא לשמור על עצמנו. שימו לב, לא לשנות את המזרח התיכון, לא לעצב אותו, ולא ללמד אותו. לשמור על עצמנו, מפני הסופה המתפתחת בחוץ. 


 


ובאשר לתקשורת שלנו? זוכרים את אמא קוראז’ של ברטולד ברכט (1898- 1956), זו אשר מוכרת לחיילים מן הציוד שלה, ועושה עסקים בזמן המלחמה? ומה היא עונה למאמר שלנו היום: “אל תשמיצו את המלחמה. המלחמה מוכרת!”


אנא המליצו על המאמר לחברים באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן, למטה.

אם כל חטא 

“ניצחון אלוהי”

היסטריית השחיתות