מסתורי הגדר הנאמנה, ומדוע אנו שוב תחת סכנה


מאת ד”ר גיא בכור

בשנת 1984, ואני כבר וותיק וידוע בתחום ענייני הערבים, התמזל מזלי, והייתי אחד ממייסדי עיתון “חדשות“, עליו השלום. היומון הזה היה החמצה מרגע לידתו, ובעתיד אספר כיצד התגלגל להיות כישלון מראשיתו, למרות שפוטנציאל היה לו. כפרשן לעניינים ערביים, כתבתי שם מדור שנקרא “שכנים”. התפיסה  (ברוח “חדשות” ו”הארץ”) היתה שאם נכיר את המתרחש סביבנו, יגביר הדבר את הסיכוי לשלום, תפיסה שיש בה הגיון. כמה שנים לאחר מכן פרצה האנתיפאדה הראשונה, שאותה פירשנתי גם כן באותו עיתון, והרבה אשליות התנפצו. אז חזרתי גם לגלי צה”ל, והגשתי תוכנית שבועית בנושאי המזרח התיכון שנקראה “מעבר לגבול”, תוכנית שהתקיימה כמה שנים, עד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991.


 


שימו לב להבדל בין “שכנים” ל”מעבר לגבול“. הגישה הראשונה מאמינה בהידברות, הכרה הדדית ובסך הכל היא אופטימית, יש שיגידו נאיבית. השניה מבקשת להכיר את הצד השני, אך היא מודעת לכך שיש וצריך להיות גבול, חיץ. יש שיגידו שזו גישה חשדנית. במהלך השנים הרהרתי ביני לבין עצמי מהי הגישה הנכונה יותר, היכן שאין קו ברור בינינו לבין המרחב הערבי סביב, למשל בהפיכת הגבול לפארקים תעשייתיים, ברוח שמעון פרס, או כאשר יש גבול משורטט וברור, בלי לוותר על הכרת הצד השני.


 


כיום אין לי ספק שהגישה השניה היא לא רק נכונה, היא מחויבת המציאות, אם חפצי חיים אנו.


 


ראינו כבר את הבדל התל”ג לנפש העצום בינינו לבין הרשות הפלסטינית או מצרים (פי 20 ויותר), כאשר ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שהיא חלק מן העולם הראשון, כשהיא מתקרבת לעמדת הנהגה שלו. ישראל היא אי מערבי בתוך העולם השלישי, ללא שום ויכוח. היא זועקת בליברליות שבה, החופש היחסי ורמת החיים העצומה לעומת הסביבה.


 


ישראל היא החלום המתוק של כל אזרח ערבי במזרח התיכון: הוא שונא אותה, אך היה שמח מאוד לחיות בכלכלה כמו שלה. אם תשאלו בכיתה בקהיר מי שונא את אמריקה: כל הכיתה תרים את ידה. ומי היה רוצה לגור באמריקה: גם כאן, כל הכיתה מרימה את ידה. זה הפרדוקס של המערב בעיני המזרח.


 


יש לנו בעיקרון שני סוגי גבולות: של שלום ושל מלחמה, כאשר את עיקר תשומת הלב שלנו אנו מפנים, כמובן, לגבולות המסוכנים, כמו למשל עם לבנון וחיזבאללה. האמת היא הפוכה: את תשומת הלב יש להפנות לגבולות “השלום”, שהם, לפי גישתי, מסוכנים הרבה יותר.


 


הנה הפרדוקס של הגבולות:


גבול של שלום הוא איום, שכן דרכו זורמת הגירה בלתי חוקית המשנה מאזנים דמוגרפיים, סמים, זנות, פלילים ונשק, בעיקר לעולם התחתון. זהו הגבול דרכו זורם העולם השלישי אל העולם הראשון, הגבול דרכו זורם פנימה הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. ראו את ממדי ההגירה הפלסטינית לישראל, תוך קבלת אזרחות, בשנות אוסלו הנוראיות.


לעומת זאת, גבול של מלחמה הוא דווקא יציבות וביטחון, שכן הגדר, המגוננת עליו, ותשומת הלב הביטחונית מונעות את מרבית הצרות.


 


בגבול של מלחמה יש גדר, המגינה עלינו, ויוצרת חיץ ברור בין העולם השלישי לעולם הראשון.


בגבול של שלום אין גדר, ולכן תהיה תמיד חדירה חד-סטרית של העולם השלישי אל הראשון, עד לרמה של הפקרות לאומית. בין ארצות הברית למקסיקו יש גבול של שלום, אז למה מגביהים שם האמריקנים גדר עד לשמים? כי זהו גבול בין עולם ראשון לשלישי.
תובנה זו מעלה שאלה מעניינת: האם ישראל תוכל להתקיים כמדינה יהודית במצב של שלום וגבולות פתוחים? קשה לי להאמין.


 


נאה דורש, נאבקתי במשך שנים בתקשורת להקמת גדר ההפרדה. כבר בשבוע השלישי של האנתיפאדה פרסמתי מאמר ב”ידיעות אחרונות” תחת הכותרת “גדר עכשיו”, שהביא לקמפיין מוצלח בעניין שניהל עיתון “מעריב”, תרם להקמת תנועה תחת כותרת זו, ולימים לשכנוע מקבלי ההחלטות בעניין. אלא שעד היום, כשבע שנים מאוחר יותר, לא הושלמה הגדר. לא נהנינו באמת מהקמתה, שכן תמיד באיזור זה או אחר היא היתה פרוצה. עכשיו נתבשרנו שהגדר לא תושלם, שכן התקציב הממשלתי להקמתה קוצץ. זה נורא, שכן כבר היום פלסטינים רבים מהגרים שוב לישראל תוך עקיפת הגדר. בישראל, וזאת יודעת המשטרה היטב, שוהים כבר עשרות אלפי שב”חים פלסטיניים, כאילו לא היתה אנתיפאדה מעולם, וכאילו חזרנו עשר שנים אחורה. מה הטעם בהקמת הגדר, אם אין משלימים אותה? אין זו רק שאלה ביטחונית, זו שאלה כלכלית ודמוגרפית. זו שאלת שרידותה של החברה היהודית בישראל.


 


ובדרום, גבול שלום מאיים נוסף. גם באתר שלנו הפניתי את תשומת הלב הציבורית לכך שגבול השלום בינינו לבין מצרים פרוץ לחלוטין. נשק, סמים, זנות והגירה כמעט חופשית. כתבתי כאן על ההגירה מאפריקה, וזעזעתי רבים באשר לפריצות של גבולותינו. נושא מחפשי העבודה מאפריקה ירד מסדר היום הציבורי, אך, לידיעת הקוראים, המצב רק הולך ומורע. זרם המהגרים האפריקאים נמשך במרץ, ולילה לילה צה”ל מקבל עוד ועוד מחפשי עבודה והגירה מכל מדינות אפריקה. בעוד המצב בדארפור עצמה הולך מתייצב, ישראל הפכה ליעד הגירה מכל קצות אפריקה. השמועה יצאה, היהודים בטמטומם לא הבינו בזמן מה קורה, כדרכם, וההמונים מגיעים. למה שלא יבואו? החיילים המצרים יורים עליהם מידי פעם, אך לא זה מה שירתיע. ישראל אינה מגרשת אותם, אלא כולאת אותם, ורבים מהם כבר עובדים בארץ, בעיקר במלונאות באילת, והם מדווחים לקרובי משפחתם על גן העדן שנפתח בפניהם. האם בישראל יש בכלל משטרת הגירה?



 


 


יש צורך דחוף לסגור את הגבול בינינו לבין מצרים בגדר, ולהשלים מיד את גדר ההפרדה מול הפלסטינים. מה שלא ייעשה היום, יהיה בכייה לדורות מחר. על פי כללי המזרח התיכון, ויש לזכור זאת תמיד: גבול של שלום הוא איום, בעוד שגבול של מלחמה – ביטחון.



ישראלים ממאדים, מצרים מנוגה

מצב האומה: בסך הכל לא -רע

“גּוּרָה בְנִי מִן הַפּטְעוֹן”