משולחן השרטוטים של הטרור הפלסטיני. ומה היה תפקידו הפרדוקסאלי של אריאל שרון?


מאת ד”ר גיא בכור

החדירה האחרונה של מחבלים מרצועת עזה כדי לבצע פיגוע בישראל, ובכלל זה גם שיגור הקסאמים לעבר ישראל  מעידים על סגירת מעגל פלסטיני של טרור, ולמעשה על כישלון היסטורי.  בכך הופך הטרור המזוין שהם מפעלים למעין ריטואל מחזורי, עניין של הרגל ומסורת, שספק אם נועד לקדם מטרה לאומית ממשית, או שיש לו יכולת לעשות זאת. הפיגועים הפכו להיות רוטינה, כשהם מתנתקים מן המציאות ההיסטורית שהיתה להם פעם. החשיבה הפלסטינית האסטרטגית נכנסה לסחרור.


 


שלב א’: שלב “המאבק המזוין”, וכישלונו


היתה זו תנועת פתח שכבר בסוף שנות החמישים הציגה את אסטרטגיית “המאבק המזוין”, לפי הגותו של אחד מחמשת מייסדי פתח, ח’אלד אלחסן. על פי התפיסה הזו ארגוני החבלה אמורים לבצע חדירות אל תוך גבולות ישראל, לחמם את הגבולות, ובכך לגרור מלחמה ישראלית-ערבית, שהיא בתורה תביא לשחרור האדמות המיוחל מידי ישראל. תפיסה זו היתה לב החשיבה האסטרטגית של תנועת פתח, וכיוון זה מסביר את ים החדירות שהתבצע כנגד שטחינו בשנות הששים עד שנות השמונים. התפיסה הזו נכשלה כישלון חרוץ. היא לא הביאה שום הישג לפלסטינים, לא גררה שום מלחמה בין ישראל לצבאות ערב, ולהיפך, גררה נזקים עצומים לפלסטינים שבלבנון או בירדן. גם ניסיון להחיות את האסטרטגיה באמצעות שיגור קטיושות מלבנון לעבר גבול ישראל, בשנות השמונים, ניסיון שנבע מכישלון תפיסת החדירות, כשל.


בחשיבה הזו לפלסטינים שבשטחים לא היה תפקיד ממשי במלחמה נגד ישראל. הם היו ההמונים המעודדים, או לכל היותר קיימו תפקיד של “צומוד”, דהיינו היאחזות עיקשת בקרקע. לא יותר מכך.


 


שלב ב’: שלב האנתיאפאדה וכישלונו


כאן, החל משנת 1988, עם התנפצות המערך הלוחמני של אש”ף בדרום לבנון, ולכן גם של תפיסת שלב א’, התהפכה הקערה, ומי שמקיים את המאבק הפעיל נגד ישראל הם תושבי השטחים. (זו היתה תרומתו של אריאל שרון, שגרר את הפלסטינים לעבור משלב א’ לב’). לא עוד חדירות מבחוץ, מן ה”ח’ארג'” על פי הטרמינולוגיה הפלסטינית, אלא מן ה”דאח’ל”, מן הפנים. אם בשלב הקודם ישראל היתה פטורה מדילמות מוסריות, והפלסטינים התעקשו להציג את עצמם כמחומשים וכחזקים, כאן הפלסטינים הצטיירו כחלשים, כנשים, ילדים וכאוכלוסיה אזרחית מתגוננת, וצה”ל שקע בתוך מחנות הפליטים. החברה הישראלית נקרעה בדילמות מוסריות, ונדמה היה שדווקא האנתיפאדה הצליחה לסבך את ישראל, ולהוליד את הפתרון, בדמות אוסלו. אך ברמה הצבאית, ישראל הצליחה לדכא לגמרי גם את האנתיפאדה הזו, בודאי בשנת 1991, לאחר סיום מלחמת המיפרץ הראשונה. מעבר זה בלחימה הפלסטינית מן החוץ אל הפנים גדול מכפי שחושבים. זהו מעבר היסטורי.


 


שלב ג’: הסינטזה בין א’ לב’, וכישלונה


בשנת 2000 החליט הזרם המרכזי בפתח לפתוח באנתפיאדה חדשה נגד ישראל, שאותה ראה כבר כנחלשת וכוותרנית, אך הפעם כשילוב בין א’ לב’, כלומר תהיה זו אנתיפאדה מבפנים, מעומק השטחים, אך היא תהיה אלימה ומחומשת, בסגנון “המאבק המזוין”. הפלסטינים הציגו בה את עצמם מחדש כחזקים, וכבעלי נשק אסטרטגי -המתאבדים. ישראל שהתפכחה בבת אחת מאשליותיה, הוכתה בתדהמה מעומק האכזריות ומהרצון לבצע בה טיהור אתני, אך בזכות אותו אריאל שרון היא הצליחה לבלום ולדכא גם את האנתפיאדה הזו, שלא הולידה דבר לפלסטינים מלבד דכדוך, חורבן והרס. כשם שאריאל שרון גרר את הפלסטינים לעבור משלב א’ לב’, כך הוא הביא אותם, באירוניה היסטורית, לחזור שוב, משלב ב’ לא’, וזהו השלב הבא.



שלב ד’: חזרה להתחלה


עם ההתנתקות מרצועת עזה, נותרה רצועה זו, מאגר הטרור של האיזור, מחוץ לישראל. לא נותרה יכולת להתנהל על פי שלב ב’ למשל, וישראל מתעקשת שלא ליפול בפח ולחזור לעזה. בלית ברירה, חוזרים עכשיו הפלסטינים לשלב א’, דהיינו פיגועים פיזיים ורקטיים מבחוץ – פנימה, כאילו לא עברו חמישים שנה של מאבק כושל, פרי חשיבה אסטרטגית לקויה, שהפחיתה מערך העמידה העצמית של ישראל ומערך החשיבה של מדינות ערב השכנות. זהו כישלון נורא מבחינת החשיבה ההיסטורית הפלסטינית, ואם החשיבה הזו היתה מוטעית בשנות החמישים, כאשר ישראל היתה מדינה חדשה, מעוטת אוכלוסיה ומפוחדת, קל וחומר היום, כאשר ישראל היא אחת המדינות החזקות והעשירות בעולם.


החזרה לשלב א’ מסייעת דווקא לישראל, שכן אין היא פוגעת בלכידות החברתית בפנים ישראל, כשם שעשה שלב ב’; קל להסביר את מאבקה של ישראל במחבלים בדעת הקהל העולמית; וקל יותר לישראל להילחם כנגד סוג טרור כזה, מאשר הלחימה המתעתעת של שלב ב’, בדומה למתרחש כיום לצבא האמריקני בעיראק. שלב ד’ הוא, אם כן, סוג של הישג מסויים לישראל, במסגרת המלחמה הבלתי נגמרת בטרור.



וזהו מרחבה הנכון של ההיסטוריה: כחמישים שנה. רק בראייה בפרספקטיבה רחבה כל כך, ניתן להבין עד כמה היה המאבק הפלסטיני הלאומי סיפור עגום של כישלון. ההיסטוריה הרחבה מלמדת אותנו שהוא ממשיך בדיוק באות מסורת.


 


החשיבה האסטרטגית הפלסטינית נכנסה ללופ, סחרור חשיבתי שאין בו סוף ואין התחלה. הטרור הפך כאן מכלי פונקציונאלי למטרה בפני עצמה, לנקמה, מנותקת משאיפות לאומיות כלשהן.



תגובות:

ד”ר בכור שלום רב!
בהקשר ישיר למאמר הפרשנות שלך לגבי הלופ ההיסטורי שאליו נכנס הטרור הפלסטיני עלו לי מספר הערות:
לטעמי אתה טועה במקצת בתיאור הלולאה… הרי אם מדובר בהתפתחות לולאתית הרי שהמשכה יהיה חזרה לפיגועים ודילמות מוסריות שיעברו על החברה הישראלית… משמע מאבק של הפלסטינים שבפנים. האם כוחות הביטחון לא למדו דבר במהלך השנים? האם לא תהיה הערכות מוקדמת? האם הפיצול בין גדה לרצועה לא יבקע את המאבק האמור?
נקודה נוספת קשורה לניתוח של החדירות של הפלסטינים את הגבול- ההיסטוריה מלמדת כי מרבית החדירות בשנות ה-50 היו של פליטים שביקשו לחזור ולבדוק רכוש ועל הדרך פילחו פרות, טרקטורים ואולי גם ביצעו איזה רצח על הדרך (ככה סתם). לא בטוח שהיתה מדיניות כוללת מאחורי חדירות אלו אבל עדיין זהו טרור מאחר ומטרתו היתה לגרום לפחד וחשש באוכלוסיה.
בכל מקרה תודה על המאמרים המעניינים ועל פתיחת זוויות ראיה חדשות.
מטוזלם.

בתגובה למאמרך “פרשנות”: אני חולק עליך, “שלב ג'” אולי הסתיים ברצועה, אבל ביו”ש עודנו נמשך .
בנוסף ישנו הבדל מהותי בין מה שהתרחש בשנות ה- 50 להיום, הפתח היה(ועודנו) תנועה לאומית חילונית החמאס מצד שני הוא בדיוק ההפך. אני חושב שההבדל הזה ישחק תפקיד חשוב בהמשך הסיכסוך שנכנס עכשיו במלא העוצמה תחת המאבק בין האסלם הפוליטי ללאומיות הערבית כפי שאתה ציינת לא פעם.


אלכס קדנר

ד”ר בכור שלום,
תענוג לקרוא את האתר שלך. כמו תמיד מבריק ומלמד. אין עליך. מחכה למאמרים כל יום.
איתן ד.

דר בכור, הצדק עמך.אך מה שחייב להנחות אותנו תמיד בכל מה שקשור לסכסוך עם ערביי א”י(“פלסטינים” זו פיקציה של שבטים וחמולות) ,אלו שתי מסקנות: 1) ערביי הארץ לא השלימו ולא ישלימו עם קיומה של ישראל במזה”ת אי פעם ובכללם “המתונים” 2) המסקנה החשובה ביותר מבחינתי-אין להם היכולת ובוודאי לא הרצון להקים יישות ממוסדת כלשהי ושתהיה הנחשלת ביותר. אלו ערב רב של שבטים וחמולות ערביות שהגיע מאסיה ומאפריקה שאין להם מחנה משותף לאומי אמיתי מלבד היותם שבויים, בתכסיס ובשקר ההסטורי הנקרא “עם פלסטיני”. כל הסכם שיעשה עמנו בעתיד יהיה חסר תוקף ויופר במהרה. אנו מנסים להגיע עמם לפשרה על חלוקת הארץ אך לא יועיל לנו, חייבת להיות הפרדה טוטאלית דמוגרפית.תכליתה הוא- אנו כאן והם בירדן! זה הפתרון ארוך טווח והפרקטי היחיד שיחוייב בביצוע, אם נרצה לשרוד לחיות כאן לדורות.
איציק שהרבני, עכו

ד”ר גיא בכור שלום רב!
מסכימה עם כל הנאמר במאמרך. אכן מילים בסלע.
אבל עם ירדן ומצרים עשינו שלום וגם הן אינן דמוקרטיות. והמשטרים שלהם אפלים לא פחות.
בנוסף יש לי תהיות מדוע אחרי כל מה שקרה בלבנון אין עדיין שום שינוי בגישה אצל ה”המנהיגים” שלנו. מדוע הם אינם יכולים/מסוגלים לצאת מ”הריבוע” של יוסי ביילין ושלום עכשיו?? ממה הם פוחדים?? ממי?? מדוע הם אינם רוצים לגבש מדיניות אחרת, שונה??י
בברכה.
טלילה אופק