משל הריחיים והקמח


מאת ד”ר גיא בכור

כדי להימלט מההאשמות הגוברות אצלנו על בינוניות ואי עשיית דבר בזמן המלחמה ובשנה שבאה לאחריה, נמלטה השבוע שרת החוץ ציפי לבני לקהיר, לכאורה לדבר על התוכנית הסעודית, ועל ביקור “משלחת הליגה הערבית” בארץ. גם לבני וגם מארחיה המצרים יודעים כי אין שום כוונה מצד אף גורם לקדם תוכנית שלום ריאלית באיזור, כאשר הכל עסוקים בהכנות לעימות המתקרב עם איראן ועם השיעים, וכאשר אפילו אבו מאזן ואנשיו איבדו כבר את שליטי החברה הפלסטינית האמיתיים – חמאס. אך למה שתפסיד כותרת?



זו השיטה אצלנו מצד פוליטיקאים כושלים: לאחז את העיניים בכל מיני “תוכניות שלום” שאיש אינו יודע מהן, או “לטפל בשחרור השבויים”. מילים, נסיעות, ושום דבר אינו ממשי או אמיתי.


על כך כבר קבע הפתגם הערבי : “ג’עג’עה ומוש שאיף טחין”, דהיינו “קול טחינת ריחיים, אבל איני רואה קמח”.


 



  1. התוכנית הסעודית אינה מנוע להתקדמות, שכן היו אלה המצרים שעיקרו אותה מכך. מזכ”ל הליגה הערבית, עמר מוסא, כבר דאג שנושא הפליטים הפלסטינים יהיה לב התוכנית, ולאובדנה סביר להניח שישראל לא תסכים. הנה לדוגמה ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, שקרא היום לישראל לקבל את התוכנית הזו. אלא שהלבנונים היו אלה שהכניסו את איסור ה”תווטין”, דהיינו יישוב הפליטים הפלסטיניים במדינות ערב, ובעיקר בלבנון. סניורה אינו מסתיר את דעתו כי בכל מקרה, בודאי במסגרת תוכנית השלום הערבית,  כל הפליטים הפלסטינים בלבנון (כ-700 אלף) חייבים לעזוב את המדינה כאיש אחד, ולחזור לפלסטין. כלומר יעזבו את בתיהם, בהם הם גרים כבר 60 שנה כדי לחזור לכאן. ולאן יחזרו? זה כבר לא מעניין את הלבנונים, העיקר שיסתלקו מארצם. קודם כל להעביר את הבעייה אלינו. מבחינתם זהו ויכוח בין ישראל לפלסטינים. וממשלת חמאס וכן אבו מאזן עצמו הרי הבטיחו לפליטי לבנון “לחזור לבתיהם”, אותם השאירו ב 1948.



  2. אין שום כוונה לנרמל יחסים עם ישראל, גם לכך דאגו המצרים, אליהם נמלטה השבוע ציפי לבני, ואף העניקה להם קרדיט שאינו מגיע להם כלל. בניגוד להררי ההבטחות שנשמעו כאן על ועדות משא ומתן משותפות בסעודיה, או על משלחת הליגה הערבית שתגיע לכאן, התברר שהמקסימום יהיה ביקור של שרי החוץ של מצרים ושל ירדן בישראל, מדינות שממילא יש לנו איתן הסכם שלום. בימים האחרונים אפילו מזה ירד הצד הערבי, ואולי את זה הצליחה לבני להחזיר. אכן, הישג דיפלומטי מוחץ. שום ועדות, שום הזמנה לסעודיה, שום דבר מוחשי.



  3. וכרגיל, הנשיא מובארק מארח, אך לעולם לא יתארח אצלנו. שרי ממשלות ישראל לדורותיהם היו אצים רצים אליו, המארח הגדול, בעיקר ערב בחירות כדי להעמיד פנים של עשייה מדינית (עמיר פרץ הגדיל ואפילו הרחיק למטרה זו עד למלך מוחמד החמישי מלך מרוקו). שום דבר מדיני לא באמת קורה, מדובר בפוזה מלאכותית, אך בכל מקרה מובארק איתן בדעתו. חוץ מביקור אחד בבאר שבע עדיין כסגנו של הנשיא אנואר סאדאת (הוא הגיע איתו) ומביקור “פרטי” להלווית יצחק רבין לאחר שהאמריקנים כמעט אנסו אותו לעשות זאת, הוא לא יעניק קמצוץ לגיטימציה לישראל.


מובארק נוסע ובא בעולם הערבי, אך לעולם לא לישראל. מבחינת כללי הכבוד הערביים מדובר בעלבון ובהשפלה לישראל. לא יכול להיות שאתה תיסע שוב ושוב למישהו, והוא לא יכבד אותך בביקור גומלין אחד. אריאל שרון שבר את הנהירה המבזה הזו למובארק, וכך גם אולמרט, אך מבחינת כל הייתר, אי-הכבוד נמשך. על המנהיגים שלנו לזכור את הכלל החשוב ביותר הקיים במזרח התיכון: מי שאינו מכבד את עצמו, אינו ראוי לכבוד האחרים. ואם אין מנהיגינו מכירים את הכללים באיזור, איך הם מתכוונים, אם כן, להגיע להסכם שלום? חזרנו לנקודת האפס. קול טחינת ריחיים, אבל אין קמח.

 מאמרים נלווים: נשיאים ורוח וגשם אין      סודות הממלכה