נסראללה – מדריך ההישרדות


מאת ד”ר גיא בכור

אם לא היה קיים נסראללה, היתה חובה להמציא אותו, שכן בהרבה מובנים הוא הפך למדריך ההישרדות הטוב ביותר של ישראל, ללמוד איך להסתדר במזרח התיכון; מהם הכללים באיזור שלנו; איך מנהלים משא ומתן, ואיך נוכל להתחשל ולהתחזק. כמו מדריך יעיל, הוא אינו מרחם עלינו, ומעביר אותנו בשורה של אתגרים, אך התוצאה תהיה, כמובן, הטובה ביותר.


 


הוא מלמד אותנו את כללי המיקוח הנוקשים באיזור שלנו, את כללי העוצמה והחולשה, וכיצד כמיעוט מאויים כמו השיעים או היהודים, עליך להיות חזק ונחוש במזרח התיכון, לאחר שמאז שנות התשעים חלק מן החברה הישראלית אולי שכח זאת. נסראללה מזכיר לנו באיזה חלק מן העולם אנו נמצאים, לאחר שחלק מן הישראלים סברו שאולי עברנו באחת למערב אירופה, או למצער למזרח התיכון החדש. נסראללה מזכיר לנו כי בצד הדיבורים היפים על ננו-טכנולוגיה ופארקים תעשייתיים במקום גבולות, נותר המזרח התיכון יצרי, נקמני, עדתי ואכזרי. “עכבר ביבים” קראו לו כאן, “קצב ורוצח”. אך הוא לא המציא את המזרח התיכון, הוא רק משחק את כלליו האכזריים, והכי חשוב: מלמד אותנו.


 


מה אנו באים בטענות אל המנהיג השיעי הזה? אנחנו הרגלנו אותו ואת הצדדים הערביים האחרים להתעמר בנו, הרי אנחנו תמיד מוכנים לויתורים “כואבים”. אנחנו אוהבים את זה ככה.


הרגלנו אותם שלמראה דיסקית אבודה אנו הרי מוכנים לעשות כמעט הכל, ומה לא נעשה עבור גופה. נו, ככה זה בבזאר המזרח התיכוני, אם יש נכונות לשלם, דיסקיות וחלקי גופות כבר יגיעו. זה לקח לנו כעשרים שנה, אך את כללי המיקוח אנחנו מתחילים להבין, באמצעות מדריך ההישרדות, נסראללה.


 


רבים אצלנו חשבו בעשור הקודם כי תם עידן המלחמות במזרח התיכון, עד כדי כך שאולי אין עוד צורך בצבא חזק. החל תהליך הקיצוץ והזלזול בצבא, במערכת הביטחון, בשאיפה ל”נורמליות”. תודה לך נסראללה שהחזרת אותנו במהירות אל קרקע המציאות, שחידדת את החושים שלנו מחדש, שנתת לנו לטעום מחדש את טעם הסכנה האורבת לנו, ושאותה אולי שכחנו. נכון, לא קל לנו להתפקח, אך אנחנו לומדים מהר.


 


כבר כמה דורות נולדו בישראל, מבלי שהבינו את גודל הסכנות האורבות לפתחה של המדינה הקטנה שלנו. היו כאלה שנטעו בנו תחושה שאנו מעצמה צבאית כה גדולה עד כי חסינים אנחנו, כך הרי סבר דור שלם בעשור הקודם. עכשיו בא נסראללה ונתן טעימת איום, טעימת מלחמה, לדורות חדשים שלמים. בזכותו הם מבינים עכשיו הרבה יותר טוב את עצמם, איך מתנהלים הדברים במזרח התיכון, נכונים הרבה יותר, ונחושים לקדם את הסכנות האלה.


 


יש להודות לנסראללה שלימד אותנו את טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית שלו ושל אחרים: בתחילה נפלנו בפח, אך מרוב שהשתמש בהן, למדנו להכירן, עד שהפכו לשקופות בעיני מרבית הציבור שלנו. מרוב שהפעיל אותן, הפכנו לחסינים כנגדן. הן איבדו מיכולתן, ועכשיו הן חוזרות אל השולח, בהציגן את פרצופו האכזרי האמיתי: איש דת, שסוחר באיברי אדם.


 


יש להודות לנסראללה שהבהיר לצבא שלנו עד כמה הוא לא היה רלבנטי לאיומים מתרגשים, והודות למלחמה האחרונה חזר הצבא והתעצם, לפחות כך יש לקוות. נסראללה והשיעים שלו היו, שלא מרצונם, השעון המעורר של צה”ל, כמו גם של החברה סביבו.


 


כמו מדריך קפדני, נסראללה מעביר לנו את הלקחים הללו קצת קצת, בהדרגה, כדי שנספיק לעכל אותם, כדי שנלמד היטב את השיעור, כדי שנצטרף סוף סוף באמת אל המזרח התיכון ואל כלליו. היו לנו אבידות מכאיבות, כתוצאה מן השיעור הזה, אך את השיעור למדנו. אין צורך בועדות חקירה. הציבור שלנו הבין.


 


וזו האירוניה הגדולה: האיש שטווה את הביטוי “קורי העכביש” לגבי החברה הישראלית, הפך להיות האיש שמלמד עכשיו את הישראלים כיצד להתנער מן הקורים הללו, וכיצד להתחשל מחדש. אלמלא נסראללה, ועם תחושת “סוף הסכסוך” המדומה ששלטה כאן עד לא מזמן, איפה היינו עומדים כיום, בתחרות ההישרדות המזרח תיכונית הגדולה?



(המאמר פורסם היום ב”ידיעות אחרונות”)


אחמדינג’אד המורה: ששה לקחים לחברה בישראל

חסן נסראללה – פחות רלבנטי

אם כל חטא