סודה של המלכה הבתולה, והדרוזים של רמת הגולן

[face-book-like]
מאת ד”ר גיא בכור

כאשר ירשה המלכה אליזבת הראשונה את הכתר באנגליה בשנת 1558, פרצה מייד מהומה אדירה, למצוא לה בעל. הפרלמנט דן בכך, וכמובן הציבור הסקרן, הרי מלכה צריכה מלך כדי להעמיד יורש עצר, והמחשבה היתה שהיא תינשא מהר ככל האפשר.


הרווקים המבוקשים והמהוללים ביותר באצולה האנגלית ביקשו את ידה וחיזרו אחריה, אך היא לא מיהרה כלל. ב- 1566 שיגר הפרלמנט משלחת ללחוץ עליה להינשא למען היורשים, אך שוב, היא לא התחייבה.


ככל שהמתינה כך חלמו עליה עוד ועוד גברים, וההערצה אליה גברה. ג’ינג’ית צעירה ותוססת, רבים החלו לכנות אותה כאלת השמיים, ועדיין היא לא התחייבה לאיש. מכל רחבי אירופה החלו מלכים ונסיכים לבקש את ידה, כלומר לכרות איחוד פוליטי עם ממלכת אנגליה, אך היא דחתה את כולם. מדוע?


היא חייתה כל חייה כפי שחפצה, בלי בעל שישלוט בה, משום שברגע שהיתה מתחתנת, היתה מאבדת את עצמאותה. היא לא התחייבה לאיש, ולא הביאה צאצאים, אך ממלכת בריטניה זכתה בתקופת שגשוג ורווחה, משום שגם היא לא התחייבה לשום מעצמה זרה, ולאינטרסים שלה.


יש האומרים שאליזבת הראשונה ניהלה שלטון נשי, כלומר זהיר, הנמנע ממלחמות של כבוד, וההימנעות הזו היתה הנכס היקר ביותר שלה, ושל הממלכה. “אני נשואה לאנגליה”, נהגה לומר מי שכונתה “המלכה הבתולה”.


אי-ההתחייבות שלה הביאה לה עוצמה וכוח, שכן כל גבר דימיין לעצמו שאם יעשה כרצונה, אולי הוא יזכה בה יום אחד, וכך היא היתה השמש, סביבה נעו הכוכבים, שלא היו יכולים להתקרב אליה. “תור הזהב” כינו את אנגליה בתקופתה, שדאגה קודם כל לעצמה, ולא לאף אחד אחר.


כאשר אנחנו לא מתחייבים, ואחרים מחזרים אחרינו, זהו כוח, וברגע שאנחנו מתחייבים, פג הקסם; אנחנו עוד שחקן רגיל כמו כולם. ולכן רק טיפש ימהר לתמוך באחד הצדדים הנלחמים בסוריה.


“אני נשואה רק לישראל”. על כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו בכל תחום בחייו: מתי זה מפסיק לשרת אותי, ומתחיל לשרת בעיקר מישהו אחר, ולא כל אחד יודע לאבחן את הרגע הזה.


 


ישראל והדרוזים של רמת הגולן מערכה ראשונה: 1967


במלחמת ששת הימים שיחרר צה”ל את רמת הגולן (ששייכת על פי כתב המנדט לישראל), ורוב תושבי האיזור ברחו מאימת המלחמה. רוב התושבים הדרוזים בחמשת הכפרים הדרוזים ברמת הגולן (מג’דל שמס, מסעדה, עין קניה, בוקעתא וסחיתא) נשארו בבתיהם (כ- 6,000 איש, כיום כ- 20,000), אך מאות מהם נטשו את בתיהם, וברחו לכפר הדרוזי הקרוב אל-ח’דר, שנמצא בשטח סוריה, ומשם לדמשק.


שמעון אביבי בספרו המצויין “טס הנחושת, המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948-1967, (יד בן צבי, 2007) כותב כי קצין משמר הגבול, הדרוזי אסמאעיל קבלאן, נשלח בראש יחידתו לקבל את כניעת הכפר מג’דל שמס. התושבים בכפר הזה הניפו דגלים לבנים וקיבלו בשמחה את אחיהם הדרוזי, שייצג את צה”ל. כאשר שמע קבלאן על הדרוזים שברחו לסוריה, שלח אליהם שליחים כדי לשכנעם שיחזרו, ואלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, אף שיבח אותו על מעשהו. במקביל, חזרה לפעול שדולה למען הדרוזים, שהיתה קיימת שנים בצפון, בראשות מי שהיה ראש עיריית חיפה, אבא חושי, גיורא זייד, בנו של אלכסנדר זייד האגדי (פגשתי את גיורא זייד בביתו בשנת 1981, וזהו בעצמו סיפור מעניין לפעם אחרת) ודרוזים ישראלים. הם פנו אל שר הביטחון משה דיין ושכנעו אותו לאפשר לדרוזים הנמלטים לסוריה לחזור, בטענה שאלה בעלי ברית, והוא אכן אישר זאת.


הכפר סחיתא נמצא על קו הפסקת האש בין סוריה לישראל, והתושבים הלכודים בין שדות המוקשים ביקשו גם הם להיכנס לעומק רמת הגולן הישראלית, וגם בקשה זו אושרה, והם התיישבו במסעדה. הכפר עצמו נינטש.


במילים אחרות, יחס ישראל אל הדרוזים של רמת הגולן היה תמיד ידידותי; בניגוד לאחרים הם נשארו בכפריהם; ובקשותיהם נענו. ואכן, בישראל חשבו שרכשו בעל ברית חדש, כמו הדרוזים של הכרמל והגליל.


 


ישראל והדרוזים של הגולן: מערכה שנייה – יגאל אלון מפנטז


כתוצאה מהישגי מלחמת ששת הימים, פרחו גם תוכניות לברית עם הדרוזים בסוריה. שר העבודה באותה תקופה, יגאל אלון, הגה תוכנית סודית ביותר בפני ראש הממשלה לוי אשכול, כאשר הציע לארגן מרד של הדרוזים על מנת שיקימו שם מדינה עצמאית. אביבי מצטט בספרו מהמכתב “הסודי ביותר” שכתב אלון לראש הממשלה אשכול: “הימצאותנו ברמת הגולן בקירבה בלתי אמצעית אל הריכוז הדרוזי שלמרגלות החרמון, ובמרחק לא רב מהר הדרוזים, נותנת לנו הזדמנות לסייע בידם בהגשמת שאיפתם… מדינה דרוזית בדרום סוריה תהווה מעין מדינת חיץ בין סוריה, ירדן וישראל… יוצע למדינה הדרוזית, אם וכאשר תקום, ברית הגנה הדדית עם ישראל… אין להוציא מכלל אפשרות כי הצלחת מרד כזה עשויה להביא לנפילת המשטר הקומוניסטי למחצה והמיליטריסטי השולט כיום בדמשק” (עמ’ 364).


אשכול, שהרפתקנות צברית היתה הדבר האחרון שאפיין אותו, נתן לזה לגווע לאט..


 


ישראל והדרוזים בגולן: מערכה שלישית – כפיות הטובה


אלא שבמקום להיפתח אל ישראל שחיבקה אותם, היפנה הרוב המוחלט של הדרוזים כתף קרה לישראל. לאחר החלת החוק הישראלי על הגולן חילקה המדינה תעודות זהות ישראליות לתושבים, אך הם העדיפו לשרוף אותן, מראה שעד היום צורב את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, ולא יישכח. מנהיגיהם הכריזו אז על שביתת מחאה של חצי שנה, ואיימו בחרם חברתי ובנידוי על מי שיעז לקחת תעודת זהות ישראלית. ואכן, רק כמה מאות ביקשו וקיבלו תעודה ישראלית מתוך כ- 20,000.


כל שנה הניפו הדרוזים את דגלי “מולדתם” סוריה בכל אירוע לאומי סורי, המודיעין הסורי ידע לגייס סוכנים מתוך הדרוזים שקיבלו אישור ללמוד בדמשק, ובאופן כללי עבור מרבית הדרוזים היתה ישראל “הישות הציונית“. אף בכיר ישראלי לא העז להתקרב אל הכפרים האלה, והיחיד שהעז, שמעון פרס כראש ממשלה בשנות השמונים, זכה לקבלת פנים עויינת ולביצים, שהושלכו לעברו.


מנהיגי הדרוזים האלה לא החמיצו אף הזדמנות לפגוע ולעלוב בנו, בשטח ובעולם.


אחד השיאים השליליים ביותר, שלא יישכח, אירע רק לפני כשנתיים, כאשר סוכנים של המודיעין הסורי, מחופשים ל”פלסטינים הרוצים את זכות השיבה”, התפרצו לעבר שטח ישראל ב”יום הנכבה”, כדי להטות את תשומת הלב מהמהומות בסוריה לעברנו. כאשר הגיעו חיילים ושוטרים לגרשם, החלו תושבים במג’דל שמס הדרוזית ליידות אבנים לעבר הכוח הישראלי, ולהתעמת איתו. חיילי  צה”ל הנדהמים גילו שיש להם חזית מבחוץ, אבל גם מבפנים.


אגב, זה לא הפריע לדרוזים של הגולן ליהנות מהביטוח הלאומי ומכל השירותים הסוציאליים שישראל יודעת לתת.

 


 

 


רומנטיקת האילוזיה מאפיינת את הנציגים שלנו לדורותיהם, בעיקר אנשי הממסד הביטחוני החשאי, שעומדים בקשר עם המקומיים, וכך מושפעים מהמימד האישי. פנטזיות הברית עם המארונים בלבנון, שהתחלפו אחר בברית עם הדרוזים בלבנון, פנטזיות הברית עם הכורדים, עם הפרסים, עם תושבי דרום סודאן, עם אש”ף, עם האזֶרים, ועוד פלגים ועדות קטנות ומאויימות במזרח התיכון. זה תמיד ייגמר רע, וכל עדה כזו חייבת להיות ערמומית מאוד ולדאוג לאינטרסים המשתנים שלה, משום שאחרת היא תיעלם. אלה תמיד חולות נודדים. ביום שנבין את זה, נחסוך לעצמנו בגידות, אכזבות, ואסונות לאומיים.


אל תתחייבו לאיש, ורק טיפש יתמוך באחד הצדדים המעורבים במלחמת האזרחים האיומה בסוריה ובלבנון. רק טיפש יתערב שם. שנים רדפנו אחרי הדרוזים בגולן, כמעט התחננו שייקחו אזרחות שלנו. עכשיו הם רודפים אחרינו. הלקח? שימרו על עצמאותכם, וכך כל הצדדים ירדפו אחריכם.


אגב, למה יש לי כל הזמן תחושה שהבכירים שלנו הם כמו ילדים בני שנתיים, שרצים לעבר כל סכנה, וכל הזמן יש צורך לשמור עליהם מטעויות? (המוזיקה מתוך סדרת הטלוויזיה The Tudors)


 


ישראל והדרוזים של הגולן: מערכה רביעית: מלחמת האזרחים בסוריה


זה לקח לדרוזים בגולן שנתיים להבין שהקשר ההיסטורי שלהם עם המיעוט העלווי בסוריה הסתיים, ולא משנה מה תהיה תוצאת מלחמת האזרחים בסוריה. נו, ולמי פונים במקרה כזה? לברירת המחדל האולטימטיבית, זו שתמיד ניתן לרכב עליה, לישראל, כמובן.


לא רק שנרשם בשנה האחרונה זינוק של מאות אחוזים במספר מבקשי האזרחות הישראלית בקרב הדרוזים של רמת הגולן, אלא שביום חמישי האחרון נערכה במג’דל שמס פגישה תקדימית: מנכ”ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, נשלח בידי ראש הממשלה לבקר במג’דל שמס, שם התקבל באופן פומבי ומופגן בביתו של המנהיג הרוחני של הדרוזים בגולן, שייח’ טאהר אבו סאלח, יחד עם כמאה מנכבדי העדה בגולן ובגליל.


יש לנו כמה בקשות, אמרו לו נציגי העדה, כולל “איחוד משפחות” עם בני משפחתנו בסוריה. במכתב רשמי שנתנו ללוקר ביקשו איחוד רק עם משפחות של דרוזים מהגולן שנשארו ללמוד בסוריה, התחתנו שם והקימו משפחות, אך בעל-פה הבהירו לו שהם מעוניינים “להתאחד” באופן כללי עם הדרוזים בסוריה, שיש להם זיקה לגולן, כולל כאלה ששירתו בצבא הסורי, עובדי מדינה סורים, ועוד. הם ביקשו “זכות שיבה” לישראל.


כמה תועלתני, והכל לפי האינטרס שלהם, שמשתנה ב- 180 מעלות. כשזה נוח ישראל היא הישות הציונית, וכשזה כבר לא נוח, אפשר לרכב עליה, ממילא היא לא תשים לב.




(תמונה: אימג’בנק Getty Images)

איך שולחים את המאמר הזה לחברים? יש כפתור “המלץ לחבר”, בתחתית המאמר.

הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים.

מעכשיו צריך להיות ברור: האחריות על כל דרוזי מסוריה, שיותר לו להגיע לתחומי מדינת ישראל, תהיה על ידיהם של אותו הראל לוקר (שעד היום לא מצליח לטפל בבעיית המסתננים מאפריקה הממלאים את רחובותינו, וזה במסגרת תפקידו) ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו. שלא יגידו אחר כך: לא ידענו. קל לבלום את השיטפון הזה כל עוד לא התחיל, אך ברגע שיתחיל, יתפרצו בשמחה עמותות “זכויות האדם” האנטי-ישראליות, התקשורת הממוסדת, בג”ץ, וכל ייתר אוהבינו. ואז העניינים רק יילכו ויסתבכו.
 


לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: עוד מאמרים מקוריים של ד”ר גיא בכור, שלא מופיעים באתר, ותגובות החברים, בדף קוראי ג’יפלאנט בפייסבוק. ואיך מצטרפים? למי שהמילה “אהבתי” או “Like” מודגשת אצלו, מוזמן ללחוץ עליה, ולהצטרף בכך אל המועדון הפייסבוקי המרשים הזה.




למדור הקריקטורות של מושיק גולסט בג’יפלאנט

הרצאה של ד”ר גיא בכור באירוע העסקי שלך

על הבדלנות הישראלית הנדרשת בסוריה


תגידו: אז מה, מדובר בכמה מאות אנשים, איזה נזק ייגרם, אך קיראו את המאמר שלנו משנת 2007, על אותה טענה בדיוק, שהעלו חברי כנסת לגבי המסתננים מאפריקה. אז דובר על כמה מאות (ראו שם פרוטוקול מדיוני ועדת הכנסת).


אך חמור מכך: לקח המעורבות האסונית שלנו בלבנון מורה לנו: כל אבן לגו שאנחנו מזיזים, מזיזה בעצמה אבנים אחרות. גם בלבנון שכנעו אותנו ישראלים שהנוצרים הם ידידינו, ואחר כך הדרוזים, ומגיע להם, וקשרים היסטוריים, והתוצאה היתה שנשאבנו למלחמת אזרחים שלא היתה קשורה בנו כלל. 18 שנים שילמה האומה שלנו על הפנטזיות.


שבנו והזהרנו באתר מפני מעורבות במלחמת האזרחים בסוריה, וללא הועיל. הרמטכ”ל, שמתעקש להכניס פליטים סונים מן המורדים לטיפול רפואי, וקודם לכן דיבר על קליטת פליטים עלווים בגולן; הפצצות של ציוד צבאי בדמשק; או התבטאויות מיותרות. עכשיו הדרוזים. וכמה מן הדרוזים מסוריה יהיו סוכני מודיעין? והאם האינטרס לא ישוב ויתהפך פתאום?


וזה הכלל: אם אתם מתערבים בסוריה, סוריה תתערב אצלנו. ולכן יש להקפיד הקפדה יתרה שלא להתערב שם בשום דבר, לא סולידרי, לא הומניטרי ולא צבאי, וכך סוריה ועדותיה לא יתערבו אצלנו. זו מדינה זרה, למה אתם מתערבים בענייני הפנים שלה? האם תסכימו שהיא תתערב בענייני הפנים שלנו?


זה לא אומר שהיחסים עם הדרוזים אצלנו לא צריכים להיות מתוקנים וטובים, ואכן יש לי כבוד רב לאזרחים הדרוזים של הכרמל והגליל, חלקם ידידים שלי, ואין כאן שום כוונה להעליב אף אחד. אבל בלי שום קשר למדינה זרה, ועוד מדינת אויב, סוריה, ומי שרוצה איחוד משפחות, יואיל ויתאחד איתם בהר הדרוזים שבסוריה, איזור שקט ורגוע גם היום, לב הקיום הדרוזי בעולם. אגב, חיבוק הדב הישראלי של הדרוזים בסוריה רק מסבך אותם, שכן אחר כך ינקמו בהם; במילים אחרות, הדרוזים בגולן רק מסבכים את אחיהם בסוריה, והם היו צריכים להבין את זה. הם צובעים אותם כמשת”פים של ישראל.


הרי זה בדיוק המסר של המלכה אליזבת הראשונה: היא לא התחייבה לאיש, לא למורדים, לא לאסד, לא לרוסים ולא לאמריקנים בנוגע לסוריה, בוודאי שלא לעלווים, לשיעים, או לדרוזים. היא סירבה להתחתן ולהתמסר, וכך הביאה לארצה שנים של שגשוג והצלחה. ומה היה ההסבר שלה לכך?


“אני נשואה לאנגליה”.


ובכן, אנחנו נשואים רק לישראל, ורק היא חשובה לנו. הימים שכל אחד יכול היה לרכב על ישראל – נגמרו.




כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.

אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”,
או –
כ א ן.

אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת –
כ א ן.
[face-book-like]