סוד האגם הנעלם, עינויי אנשי חמאס, והמרחק שבין החולָה לבין רצועת עזה


מאת ד”ר גיא בכור


באפריל 1951, זמן קצר לאחר הקמתה, פתחה מדינת ישראל הצעירה באחד המפעלים המוזרים והתמוהים בתולדותיה: היא החליטה לייבש אגם גדול,  פורה ושוקק חיים של מים מתוקים, וביצה נפלאה בצידו, כדי ששטחו, כ-60 אלף דונם ייהפך לקרקע גידול חקלאית, עבור ישובי האיזור. היה זה בית גידול נדיר בעולם של דגים, ציפורים, ג’מוסים, צמחים, פרחים, חרקים, בעלי חיים וטבע מתרונן. תא גידול ייחודי בעולם, מתנה נדירה של הטבע, למדינה החדשה. היה זה אגם רדוד בסך הכל, בלתי מאיים, לא יותר משניים וחצי מטרים בשיא עומקו. החולָה היתה חיונית, שכן בה שקעו החומרים החנקתיים, כך שהמים המשיכו ממנה אל הכינרת נקיים וצלולים. המלריה ממילא כבר הודברה, כך שלא היתה מטרה אחרת מאחורי הייבוש המוזר, אלא הציוניזמוס בהתגלמותו. ב”שיר בוקרנתן אלתרמן התכוון רק טוב, אך זו היתה רוח התקופה: לברוא מדינה אירופית, נשלטת, מסודרת, ערכית, במקום הפראיות ששלטה כאן. פראיות? לא אצלנו!


 


ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו נייבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.


 


יבוש החולה הפך להגשמת המאווים הלאומיים: לשנות את המציאות הקיימת, המזרח הבלתי נשלט, וחסר הערכים. בדיון שנערך בעניין, אמר הסופר ס. יזהר בהגינו על יבוש החולה: “הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כמפריחת השממה… הפרחת השממה התפרשה כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה – אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם”.


 


החולה חוסלה ויובשה, ואדמת הכבול, שכה רבות דובר עליה ועל נפלאותיה, התבררה, אבוי, כבלתי ניתנת לעיבוד. כאשר הכבול מתייבש, התברר שהוא קשה כאבן. הוא מתפורר בחלקו לאבק, המכסה כיום את האיזור, והכי גרוע: הוא בוער.הוא בוער ללא אש, בעיקר מתחת לפני האדמה, וקשה מאוד לכבות את השריפות האלה, שיכולות להימשך גם שנים. זה יוצר מטרדי עשן, ריח, וירידת מפלס האדמה.


 


ואכן, לאט לאט, באין רואה, המפלס החל לרדת… והמים החלו לחזור. בתחילה שלוליות גדולות, אחר כך אגמונים קטנטנים. בשנת 1994 הוחלט לשוב ולהציף שטחי כבול נמוכים, ולאט לאט החל האגם לחזור, עדיין אחוזים בודדים לעומת העבר, אך החולה חוזרת. הציונות הבינה שהיא אינה חייבת לשנות את הכל. היא גם יכולה להביט מן הצד, וללמוד, איך הדברים התנהלו ומתנהלים במזרח התיכון שלנו. היא מתחילה להבין שמה שאינו מערבי אינו בהכרח פראי וחסר ערכים.


ייבשנו את החולה, ניתקנו אותה מן השורשים שלה, ולאט לאט אנו מחזירים אותה. בלבלנו אותה ואת מערכת הטבע, אך זו תחזור, והיא חוזרת.


 


החולה לא ניצחה את הציונות, הציונות למדה להבין אותה, ולחיות בצידה. זו התחושה היפה ביותר: לא במקום, אלא יחד. זה הניצחון האמיתי של הציונות.


 


*



בשנת 1967 כבשה ישראל שטחי אדמה רחבים במה שזכה לכינוי יהודה שומרון ורצועת עזה. זו היתה החולה החדשה שלנו, פראית, חסרת ערכי ציביליזציה, שטח ייבוש חדש של הציוניזמוס, שחיפש כבר פרוייקט לאומי חדש, ליבש גם אותו.


 


מה לא היו לנו: ללמד אותם חקלאות מתקדמת, ערכים, דמוקרטיה, אקדמיה, שיתוף פעולה, תיאטרון, מה אתם יודעים. בסוף שנות הששים המושל הצבאי הישראלי היה כמו אלוהים בשטחים האלה, בתרבות של “אבוס אידָכ“, דהיינו אנשק את ידך, תרבות של תחנונים, מי שמתחנן יותר, יקבל. אנחנו הבאנו להם את תרבות שלטון החוק, ובלבלנו אותם לגמרי.


 


באקט של נאורות גאה בעצמה, החלנו את שלטון בג”ץ על השטחים האלה, במסגרת של כיבוש נאור. שפענו תיאוריות, וחמדנו את השטחים (בדיוק כמו מן החולה המסכנה). ארגוני “זכויות האדם” שמצאו דרך להמציא את נאורותם, פלשו בהמוניהם אל “השטחים” להציל את התושבים המסכנים מעליבותם, לכאורה מעצמם, ואכן, הרגשנו נעלים מאוד. יהודה והשומרון עוד נותרו מחוברים לירדן ולעולם הערבי, אך עזה נותקה לגמרי מן הקיום הערבי סביב. הקפנו אותה, וסגרנו את הפקק, שלימים זכה לשם “ציר פילדלפי”.


 


בלבלנו את עזה, כמו שבלבלנו את החולה המסכנה. סגרנו, פתחנו,סגרנו. ראינו בעזה ישות פראית, חסרת ערכים, שיש לשנותה בכל מחיר. “הבאנו” להם את המודרניזציה, הקידמה, ארגונים אזרחיים, האקדמיה התערבה, נשים יהודיות שוחרות טוב הקימו בעזה תיאטרון, מה אתם יודעים, כדי לחנך את הילדים לחשוב אחרת, ועם הזמן הם באמת התחילו לחשוב אחרת. כשם שהחולָה שנאה את מי ששינה אותה, והענישה אותנו עם הכבול, כך הם החלו לשנוא אותנו.


 


הם גם החלו להבין שלישראל הגדולה נקודות חולשה, דעת קהל סותרת, מוסדות משפטיים, חקירות ותרבות אמיתית של שלטון החוק. הנאורות שלה התבררה להם מהר מאוד כחולשתה.


 


ב-30 באוקטובר 1957 נפתח “הפקק” של החולה, והמים החלו לזרום מטה לכינרת. בשנת 2008 נפתח הפקק של רצועת עזה חזרה אל העולם הערבי, עם ביטול “ציר פילדלפי”. וכאן קרה דבר מוזר.


 


העזתים התרגלו לתרבות הישראלית השולטת, שבה, בכל זאת, יש אצל מי להתלונן, יש בג”ץ המשקיף מעל לכל, יש ארגוני זכויות אדם להתלונן אצלם, יש תקשורת בינלאומית. והנה, הם חוזרים ומתחברים אל השלטון המצרי, של הגבלות קשות על זכויות אדם, אנשים שנעצרים ונעלמים, מבלי שאיש בעולם ידע שדברים כאלה מתקיימים, של עינויים בחקירות. ברגע הראשון החיבור קשה: חמאס מתלונן שהמצרים עינו את אנשיו בסיני, דבר שקורה במצרים עצמה כדבר שבשיגרה לפי דוחות אמנסטי. עינו אותם? אנשיהם נחטפו ונעלמו? ואיפה מערכת המשפט הישראלית? אבוי, אין אצל מי להתלונן.


עזה חזרה ונשטפה אל המערכות המקובלות בעולם הערבי, כמו לפני 1967. המצב חזר לקדמותו. החולה חזרה.


 


עכשיו אתם מבינים למה מאז הקמת האתר דגלתי בפתיחת פקק פילדלפי, והחיבור שיבוא עם מצרים והעולם הערבי. אין זה תהליך קל. אנחנו “קלקלנו” את העזתים, וקשה להם להתחבר מחדש למה שכבר שכחו שהוא קיים לפני שנת 1967 או בכלל אינם מודעים לו. זהו תהליך ארוך, של חלחול הדדי, בין עזה למצרים ולהיפך.  נכון הוא שמבחינתנו יש טרור כרגע, אך אני משוכנע שעם הזמן גם המערכת הזו תתייצב. מימיו של הנילוס זורמים לאט, אך תמיד בכיוון אחד, ותמיד בביטחה. מה הם יובלים קטנים, נחלים דקיקים, לעומת מי הנילוס האדירים?


 


אנחנו מתחילים להבין, באיחור כהרגלנו, שלמרות הכוונות הטובות, לא נוכל לשנות כל דבר במזרח התיכון, להפוך אותו לדמוקרטי, חדשני או מערבי. לייבש אותו, לנקז אותו, לשלוט בו. להפוך אותו להיות כמונו.


כמו עם אגמון החולה של ימינו, אין זה ניצחון של עזה על הציונות, זו הלמידה המאוחרת של הציונות להניח לחלק מהדברים, ללמוד להביט בהם בלי להתערב, בלי לשלוט בהם כל הזמן. עכשיו אתם מבינים למה אני מדגיש כל הזמן: לא להתערב. אין זו מערכת פראית וחסרת ערכים שם, יש לה ערכים. אולי אנו לא מסכימים להם תמיד, אך זו מערכת ערכית. הביטו בה. צפו בה מרחוק.


 


*


 


לגבי העינויים: אתר האינטרנט של אלג’זירה פרסם אתמול עדויות מפורטות של בכירי הזרוע הצבאית של חמאס, שנעצרו ועונו מאז חודש ינואר 2008 על ידי השלטונות המצריים, בעיקר במפקדת המודיעין בעיר אלעריש. לפי עדויות הנחקרים, שהצליחו לשוב לעזה, כללו החקירות: הפשטה מוחלטת כל זמן החקירות כדי להשפיל את הנחקר, גילוח הזקן, מכות קשות, סטירות, בעיטות, העלבות, ולבסוף – גם מכות חשמל. החקירות נמשכו כך כחודש שלם. לפי העדויות לא היה מה לדבר על מיטות לנחקרים, כיסויים בקור המדבר, קשר לעולם, טיפול רפואי, או אפילו מזון ומים, לעיתים במשך ימים. לפי העדויות ראו הנחקרים הפלסטינים חולים קשה, שגם אותם המשיכו לענות.



לפי עדויות אנשי חמאס הם נשאלו על: מערכי הצבא של חמאס בעזה, הקשרים עם איראן וחיזבאללה, וכן, גם על גלעד שליט. משרד החוץ המצרי הכחיש כי התרחשו עינויים של בכירי חמאס. ברוכים הבאים חזרה אל המזרח התיכון, אתם הפלסטינים של עזה.


 


*


 


סוף דבר: אחח.. מצקצקים אנחנו בשפתיים, ייבוש החולה היה כה מוזר ותמהוני, אכן, כך היה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מזל שדברים כאלה אינם קורים עוד.


 


באמת? לא צריך לנדוד הרבה. את מה שעשינו לאגם החולה על לא עוול בכפו, אנחנו עושים עכשיו, באותה מידה של אכזריות ואטימות שנצטער עליה, לאגם אחר שעוד נותר לנו, מתוך אלפי האגמים שלנו. זה המכונה ים המוות. זה לא קורה בשנת 1951, זה קורה עכשיו, בשנת 2008.

 





ולמה התכוון מרטין דֶני בלהיט הנוסטלגי שלו “הים המכושף”, משנת 1959? לחולָה החפה מפשע? לים המלח הגוסס? לעזה? למעט שנשאר? 
   



אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה. 


למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד. נרשמים – כאן. 



קל להוציא את ישראל מעזה, אך לא את עזה מישראל

ברוכים הבאים לעזה, כאשר כללי המשחק השתנו לפתע

עינויים? לא אצלנו