סוד זרוע הנצחון המזוייפת, ואנחנו. ומהו הסוד האמיתי?


פגישה בבגדאד

מאת ד”ר גיא בכור

אי אפשר שלא להבחין בה כמעט מכל מקום בבגדאד השטוחה: ככל שהיתה יותר גדולה ובולטת, כך חיפתה על סוד גדול, שכמו בכל דבר במזרח התיכון, גם אנחנו היינו חלק ממנו. זו אנדרטת הניצחון האדירה שהקים סדאם חוסין, לציון הניצחון המפואר שלו על איראן בשנת 1988. לגופו של עניין לא היה בכלל ניצחון עיראקי, והאנדרטה תוכננה עוד לפני סיום הקרבות, אך מה זה בדיוק משנה. שתים כאלה הוקמו בשנת 1989, לציון הניצחון במלחמת שמונה השנים מול איראן, ניצחון שמעולם לא היה.


 


סדאם חוסין חלם לילה אחד, ובחלומו ראה את דמות האנדרטה. הוא התעורר, וצייר במו ידיו את הסקיצה. וכך היה. פורסם מכרז בינלאומי לתכנון והקמת האנדרטה, וכיוון שלא נמצא בעולם הערבי כור כה גדול לצקת אותה, היא נבנתה בברמינגהאם, בעזרת מהנדסים יפנים.
 


המראה שלה מעורר חלחלה: שתי ידים ענקיות פורצות מתוך האדמה, ואילו ידיו המדוייקות של סדאם חוסין, שנבנו על פי דגם גבס מדוייק של השליט העריץ, והן אוחזות שתי חרבות שלופות, אילו חרב אלקאדסיה, שלפי האגדה הנביא מוחמד החזיק בה. מתחת לכל חרב נמצאות 2,500 קסדות, אילו קסדות של חיילים איראנים הרוגים, רוצה לומר גולגלות, והפסלים עצמם נעשו מהתכת רובים וציוד מתכתי של חיילים עיראקים שהידים הרוגים. זו היתה אנדרטת הניצחון. כגודל הפסל, כך היה גודל השקר.




האנדרטה עצומה בגודלה. ראו את היחס בין חייל אמריקני לבין בסיס החרב.
 


עיראק הייתה תמיד מדינה בלתי אפשרית מבחינה עדתית, שבה מיעוט סוני הומלך על רוב שיעי ומיעוט כורדי גדול. היהודים כבר עזבו בראשית שנות החמישים (כ- 30% מאוכלוסי הבירה בגדאד בשנות השלושים היו יהודים, ששלטו כליל על חיי המסחר, הבנקאות והאמנות בעיר), וגם הנוצרים הנסטוריאנים גורשו או נטבחו. אלא שלכל אורך שנות השלטון הסוני לא אוזכר מעולם העניין העדתי. הסונים מצאו תחליפים שנועדו להסתיר את שלטון המיעוט ברוב. עיראק היתה מדינה של הסתרה.


 


הם דיברו תמיד על הפן ערביות, מימי המלוכה ההאשמית שהקימה את עיראק המודרנית, ואשר התייחסה אל האומה הערבית כולה, במסגרת הלאומיות הערבית, אותה יזמו ההאשמים, והמשך במפלגת הבעת’, אליה השתייך סדאם חוסין, ואשר דיברה על “אומה ערבית ניצחית ומאוחדת”. רוצים לומר: למה לדבר על שיעים, סונים, כורדים ואחרים, הבה נאחד את האומה הערבית כולה. היה זה ביטחון עצמי מופרז, שבא להסתיר חוסר ביטחון עצמי נורא.  עיראק הסתירה את הפחד הקיומי שלה באמצעות ביטחון עצמי מופרז ומדומיין.


 


מראשית המאבק היהודי-ערבי קשרו עצמם העיראקים בגורל הפלסטינים, שכן הם זיהו מייד שהעניין הפלסטיני כבר הפך לאחד המגדירים החשובים של ערביות ועניין ערבי. לא כדי לפתור את בעיית הפלסטינים עשו זאת העיראקים, אלא כדי להתעסק בבעיה כלל ערבית חשובה, שאינה קשורה לגורלם העדתי הטראגי. הפלסטינים היו התירוץ שלא להתעסק בגורלם הם. הרי חוק האזרחות של סדאם חוסין היה דוגמה מצויינת לכך: בחוק הזה מוזמן כל ערבי באשר הוא לקבל אזרחות עיראקית, חוץ מ… הפלסטינים. אותם רצו להשאיר חסרי כל ופליטים, אחרת עוד ייגמר העניין הפלסטיני, חס וחלילה, והם ייאלצו לדון בסונים ובשיעים. כל השיח העיראקי הפוליטי היה תרמית אחת גדולה.


 


או הסחה נוספת: הענין הגרעיני. באמצעות העיסוק האינטנסיבי הזה ביקש סדאם להנציח את ההגמוניה הסונית לתמיד. כמיעוט שולט הוא חש מאויים, והיה זקוק להגנה האולטימטיבית מהשמדה. הנשק הזה נועד לפנים החברה העיראקית והבינערבית, אך כדי להעניק לו לגיטימציה, נטען שהוא מיועד נגד ישראל.


אתם מבינים? סדאם רצה אותו שכן חשש שישמידו אותו, אך אנו ראינו את הנשק הזה כמיועד נגדנו. בדיוק כפי שאנו רואים נשק גרעיני שיש לנו, אם יש, כמעטה הגנה אולטימטיבי, בעוד שהצד השני רואה אותו מכוון נגדו. אותו דבר.


 


וכאן אנו מגיעים לעיקר.


ובכן, מיהי היא המדינה, שהעיסוק האובססיבי בה מציל את העוסקים מלעסוק בשאלות שאסור לגעת בהן? אתם כבר יודעים את התשובה: אנחנו, כמובן. לעיראק לא היה גבול יבשתי איתנו, ובכל זאת עיראק התעסקה תמיד בעימות איתנו. הצבא העיראקי שהגיע במלחמת השחרור עד פאתי כפר סבא, חיל המתנדבים של קאוקג’י, שפלש לכאן באותה שנה, חילות המשלוח העיראקיים במלחמת ששת הימים ויום כיפור, שהגיעו דרך ירדן וכלה בטילים ששיגר עלינו סדאם חוסין בשנת 1991.



העיסוק של סדאם חוסיין ושל העיראקים בכלל בנו היה השקר הגדול, עילת הלגיטימציה המוחלטת. הם לא התעניינו בנו, וספק אם חשבו עלינו. הם רצו עליונות סונית, בינערבית, ואנחנו שימשנו הנשק בעזרתו קיוו להשיג את העליונות הזו. באמצעות האיומים על ישראל קיווה סדאם חוסין להגיע לגדולה הערבית שלו. לנצח הערבי. אנחנו לכשעצמנו בכלל לא עניינו אותו, והפעלת הכוח נגד ישראל היתה פונקציונאלית, למען מטרותיו. הוא איים על ישראל, אך התכוון לשיעים, וכל אחד במזרח התיכון הבין את זה, חוץ מאיתנו. את הטילים עלינו שיגר כנקמה על חיסול הכור הגרעיני שלו, עשור לפני כן. מבחינתו זו היתה שאלה של כבוד ונקם, אך לא עניינו אותו כלל.


 


עיראק של סדאם היתה מדינה שבנויה על סוד ועל שקר גדול. גרעין, מאבק בישראל, וטענה לניצחון גדול. אך מאחורי הקלעים היה פחד גדול מהשמדה, רקב ותככים.  היתה זו זרועה ניצחון מזוייפת שבקעה מן האדמה, תרמית להמוני העולם הערבי, ובמרכז התרמית נמצאנו אנחנו, בלי שידענו בכלל.  למעשה בעולם הערבי ידעו כולם על הזיוף, אם כי קיוו שמדובר במשהו אמיתי. היחידים שלקחו את סדאם מילולית היינו אנחנו, על ההתגוננות הכימית שלנו, החדרים האטומים ושאר ממבו ג’מבו.


 


שנה להוצאתו להורג של סדאם חוסין, ופסלי הזרוע האגדית בבגדאד, עודם במקומם.



וידאו – הוצאתו של סדאם להורג – בתליה

האם אתם סבורים שמה שכתבתי היום הוא בבחינת היסטוריה?


ובכן לא. זהו גם העתיד. קיראו שוב את המאמר הזה מההתחלה, אלא שהפעם, במקום סדאם חוסין קיראו בבקשה – אחמדינג’אד.




למצטרפים החדשים: ניתן להירשם לקבל את המאמרים למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד.  



העולם הערבי נפרד מסדאם חוסי
ן

ארצות הברית בלמה את הטרור בעיראק, וייצבה את המדינה. איך היא עשתה זאת?