סוריה והסוס המעופף של השולטן


מאת ד”ר גיא בכור

השולטן הפרסי חרץ את דינם של שני גברים למוות. אחד מהם, שידע עד כמה השולטן אוהב את סוסו, הבטיח לו שילמד את הסוס לעוף, תוך שנה. בתמורה הוא ביקש את אי הוצאתו להורג.


הסוס שלי יעוף? נהנה השולטן לחשוב, וכבר דמיין את עצמו כאדם היחיד בעולם שטס על סוסו, והוא הסכים להצעה.


הנדון השני למוות הביט על חברו באי אימון. “אתה הרי יודע שסוסים לא יודעים לעוף. איך עלה בדעתך להציע כזה רעיון מטורף? אתה רק דוחה את ביצוע גזר הדין, לא יותר מכך”. ענה לו חברו: “לא נכון. למעשה קבעתי לעצמי כבר ארבע אפשרויות שחרור. הראשונה – השולטן עשוי למות במשך השנה הקרובה. השנייה- אני עלול למות במשך אותה שנה. השלישית – הסוס עלול למות במשך אותה שנה, והרביעית – אולי אצליח ללמד את הסוס לעוף!”


 


*



בארץ המראה
 


איך קרה הלא יאומן, שמדינה שולית, שבמערב ראו בה כבר פושעת בינלאומית, מדינת טרור התומכת בטרור, הפכה לפתע פתאום למחוזרת בידי העולם כולו? מדינה שכבר החודש התכוונו להציגה כפושעת בבית דין פלילי בינלאומי, שעל בכיריה הוטלו כבר סנקציות אישיות אמריקניות, ואשר הפכה לכלת אנאפוליס? האם הצליחה סוריה להפיל אותנו בפח מדיני בצורה כה מעליבה, כפי שחיזבאללה הפיל אותנו רק לפני שנה בפח צבאי?


 


הנה לכם אמנות המזרח התיכון בשיא תפארתה, אמנות המיקוח הסורית, אמנות המשא ומתן של הסוחרים, שאנחנו לא מבינים שהגיעה היום לשיא מפואר, שכן לנו אין שום מושג בתחום הזה. אז איך נדע להעריך יצירת אמנות, כאשר היא נקרית לפנינו?


 


במהלך השבועות האחרונים הסורים עשו דבר אחד מחוכם: הם שתקו, ונתנו לעולם להזיע בשאלה האם יגיעו לוועידה או לא. עד לפני כמה שבועות השאלה הזו לא עלתה בכלל על השולחן, שכן זו היתה אמורה להיות ועידה בנושא הפלסטיני והמזרח תיכוני הרחב, לחלוטין ללא עניין בסורים. והסורים שתקו.


לאט לאט החלו לחזר אחריהם: הצרפתים, האמריקנים, הירדנים, הסעודים, והם עדיין שתקו. הסקרנות בעולם הלכה וגברה.


 


בשל הפטפטנות שלנו הלכה ונוצרה תחושה מזויפת שבלי הסורים אי אפשר, שהתמונה לא תהיה שלימה.


הסורים שתקו, ושמרו את התשובה  (הברורה לחלוטין) מעורפלת. כך הלך מחירם ועלה, מבלי שנקטו ולו צעד אחד. כאשר ממעטים במילים יוצרים אשליה של משמעות וכוח, ואת זה בדיוק עשו הסורים.


בשבוע האחרון הם כבר הביאו את ישראל ואת ארצות הברית, שאינן מסוגלות להתאפק, לשחק בקלפים שלהם: האם יזכירו האמריקנים את הגולן, האם יאמרו שהוא צריך לחזור לסוריה, איך יזכירו, ומתי. לא לבנון, לא איראן, לא הטרור, רק הגולן. והם עצמם המשיכו לשתוק. והסחף הלך וגבר.



תוך ימים בודדים זכו הסורים ללגיטימציה ולרהביליטציה, לאחר שכבר גונו מעל כל במה בנושא רצח רפיק אלחרירי. נשכחו העברות הנשק לחיזבאללה, שנמשכות גם בשעה זו, נשכחה הברית הקיצונית עם איראן, נשכחו ראשי חמאס בדמשק והחתרנות הסורית בלבנון. נותרה רק שאלה, האם הסורים יגיעו לועידה, ובאיזה דרג. מפושעים לפני כמה שבועות הפכו לדיפלומטים מכובדים, שהכל חפצים ביקרם.


היום, כמובן ברגע האחרון, ערב הועידה, חשפו הסורים את הסוד, שהיה צריך להיות ברור כבר מזמן: הם יגיעו, אך בדרג של תת שר החוץ, פייסל מקדאד. כמו תמיד, מעוניינים בהליך, מסתייגים מן התוצאה. רוצים תהליך מדיני, אך לעולם לא שלום.


 


כך זוכה סוריה להצטייר כמי שאי אפשר בלעדיה בכל הסדר שלום, כמי שראויה לקבל בחזרה את הגולן, ולחזור למוקד העניין הבינלאומי, וכל זאת מבלי לוותר על דבר: לא על הקשרים עם איראן, לא על הקשרים עם חיזבאללה ולא עם חמאס. סוריה רק מרוויחה: היא תשתתף בועידת אנאפוליס, וסביר להניח שתשתתף גם בועידה שייזום אחמדינג’אד נגד אנאפוליס! למה לא? אם הטפשים, שם במערב, נותנים, למה שסוריה לא תיקח?


 


הנשיא בשאר אלאסד יודע שבעצם שליחת שליח מטעמו לאנאפוליס, הוא ניצל: האמריקנים לא יתקפו ולא יפילו אותו. אנאפוליס היא פוליסת הביטוח שיוציא לו השבוע הנשיא בוש, שישתתף בעצמו בועידה. כך דואג לו אחמדינג’אד מן הצד האחד, והנשיא בוש מן הצד השני, סידור לא רע.


 


ומה אכפת לו? כך יש לו ארבע אפשרויות שחרור: הראשונה, שבוש יסיים, ויבוא ממשל דמוקרטי שיהיה רך כלפיו; השני: בזכות הועידה הוא יקבל שידרוג בינלאומי מחודש וכבוד; השלישית: שישראל תוקע כאשמה בכישלון מאמצי השלום; והרביעית: אולי ישראל עוד תחזיר לו את הגולן, יחד עם הסוס המעופף!


 


ואם אני משבח את אמנות הדיפלומטיה וחכמת ההישרדות הסוריים, מה יש לי לאמר על דרך ניהול המשא ומתן של הצד השני של המטבע, כלומר שלנו? איך נתנו לבשאר להתחמק מן הלחץ המופעל עליו כבר כמה שנים? אוי, אתם הרי כבר מבינים.


האם נרשמתם כבר לשירות ההתראות של האתר? כל מאמר ישירות אל המייל שלכם?
3,150 איש כבר רשומים, והם נהנים מן השירות.


מה עושים עם בשאר?חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח

אל תקנאו בבשאר, מנווט בין איומים לסכנות, וריח הפחד באוויר


זיכרונות קזבלנקה, שמעון פרס, ואימת “המזרח התיכון החדש”